נח

בס"ד

 

הציפייה שלנו למצוא עולם חדש לאחר המבול – עולם טוב יותר, ללא חטא – מתנפצת מול קרקע המציאות: עולם כמנהגו נוהג; אדם חוטא כבתחילה, ודורות של פלגה ועבודה זרה יוצאים אל עמל יומם. ולמרות הכל – משהו כן השתנה, שהרי הקב"ה אומר "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית ח,כא).

ישנה הבטחה כי כל זה לא יחזור, וכנראה שהגענו לנקודת צומת כלשהי. רש"י בעקבות הגמרא לומד שהקב"ה נשבע כאן שלא יהיה עוד מבול (אולי למדו כן מהלשון הכפולה "לא אוסיף"). אבל השאלה היסודית היא הסתירה הישירה בין סוף פרשת בראשית\ שם הקב"ה ניחם כי עשה את האדם בארץ ומחליט להשמידו בטענה של "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" לבין הסלחנות כלפי אופיו הבעייתי – מאותו טעם ממש! (ותירוץ המדרש בראשית רבה כז,ז ש"בשעת חדוותא חדוותא" אינו מספיק). מה אפוא השתנה? האם יצר שהיה שלילי דיו כדי לחייב הרס, מהווה סיבה לאינרציה של קיום?

 

נראה כי עם היציאה מן התבה, מבטיח הקב"ה על שני עניינים, וזו גם הסיבה שהוא חוזר פעמיים "לא אוסיף". נתחיל מהסוף. העניין השני הוא 'לא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי', על המבול: ישנה הבטחה שהמבול לא יישנה, ולא יקרה שהעולם נחרב על ידי מים. הבטחה פשוטה ומובנת.

אבל עוד לפני כן, אומר הקב"ה כי לא יוסיף לקלל עוד את האדמה. מה טבעה של הבטחה זו?

 

בפרשת בראשית האדמה ממתינה לחטא אדם הראשון, שם נפרע ממנה הקב"ה על חטאה: כידוע, האדמה לא קיימה את ציוויו של הקב"ה שיהיה טעם העץ כטעם הפרי. הקב"ה המתין לפרוע את חובה רק משחטא אדם הראשון. ואז האדם מתקלל "ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך… בזעת אפיך תאכל לחם…". הוא והאדמה נענשים בצוותא. גורלה נכרך בגורלו, ולהיפך.

לכאורה האף הוא לא מקום שבו מזיעים במיוחד, ומדוע בחרה התורה לתאר את הקושי בעבודת האדמה בביטוי 'זעת אפיך'? (רש"י והתרגום הירושלמי פירשו לפי עניינו "בעבודת כפיך", אבל אין זה הפירוש המילולי).

נראה כי האף מסמל את "כל אשר בו נשמת רוח חיים באפיו"; האף הוא כח החיים. בימים הנוראים אנחנו מדברים על 'וידע כל אשר נשמה באפו', וגם הלכתית יש משמעות לכך שכח החיים נמצא באף (ראה חתם סופר יו"ד של"ח, הקובע את רגע המוות לפי הפסקת הנשימה, שהרי הפסוק קובע את רוח החיים באף!).  שם נמצאת הנשימה, המפעילה את הגוף המת.

זיעה היא הפרשה. הרעיון שמונח בעונשו של האדם "בזעת אפיך תאכל לחם" הוא כי לחיים יש הפרשה של זיעה: כל פעולה אנושית יש בה כוחות חיים של יצירה, אבל יש לא מעט תוצרי לוואי, גרורות, שהם הפרשות בעלמא. במקום שהאדם יתמקד בכוחות החיים, ויוכל לייצר מוצר נקי מהפרשות, הוא מתקלל שהזיעה – קרי: ערבוב של פעולות מיותרות, שהן כעין 'הפרשות', יתערב לו בדרך אל השגת לחמו: הכל ייכלל ביחד. הוא לא יוכל להבדיל בין הפעולה החשובה כשלעצמה ובין התעסקות מיותרת בתוצרי הלוואי, בבירוקרטיה, בחומרים שהולכים לאיבוד, וכד'. העץ ופריו לא שווים בשל חטא האדמה, וממילא גם האדם נענש שהעץ – הדרך – ופריו – התוצר, לא יהיו שווים. ישנו פער בלתי ניתן לגישור בין מה שאדם מתכנן ובין מה שהוא מבצע; בין כמות החומר שנכנסת אל המכונה ובין מה שיוצא; בין המאמצים לתחזק, לקיים, לנקות, לסלק פסולת, ובין היחס שלהם אל המוצר.

 

ומשאין לאדם פעולה אנושית מובהקת, שבה יראה את עליונותו כאדוניו של הטבע, וכשהפעולה שלו מעורבת בסיגים ובלכלוכים, הדבר משפיע גם על ההירארכיה הטבעית. נוצר מצב שבו אין הירארכיה ברורה. אדם ובהמתו נראים כשווים, שניהם אוכלים את עשב הארץ, ושניהם נוצרו מן האדמה, ואם כן מי יותר טוב? הזיעה שהתערבה בפעילות האנושית מאיימת להציף את האדם, וזוהי המשמעות של המבול. יש לראות את המבול כהמשך ישיר לקללת האדמה: ברגע שבו אין לאדם תוצר נקי וברור, המבול כבר שם, והוא מציף את האדם. מצב שבו עץ ופריו לא שווים, גורם לכך שעבודת האדמה איננה טריוויאלית, היא דורשת זעה ועמל, ואז מאבד אדם את כוחו כנזר הבריאה.

 

בשלהי פרשת בראשית ה' רואה כי רבה רעת האדם בארץ, והוא ניחם כי עשה את האדם בארץ. ההדגשה היא פעם אחר פעם כי העוולות נעשות בארץ:  'ותשחת הארץ'; 'ותמלא הארץ חמס'; 'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ', 'כי מלאה הארץ חמס'. ברם כאשר הקב"ה מוחה את כל היקום, שם כבר לא משתמשים בביטוי 'ארץ' אלא 'אדמה': 'אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה"; "ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה"; "וימח את כל היקום  מעל פני האדמה".[1] הארץ מסמלת את חומר הגלם, הקרקע. כאשר אין הבדל בין אדם ובין בהמה, הם נבראו שניהם מאותו חומר גלם. אבל אדמה מסמלת את אמא אדמה, את ה'אדם' שנוצר ממנה, את ה'לעבוד את האדמה', אדוני הטבע, אותו אחד שמבין את יכולת הצמיחה, את הפונציאל הגלום בו, ואת ההבדל בינו לבין בעלי החיים, , ומבין שאין לערב את ההפרשות עם כוח החיים.

ההבדל הגדול בין לפני המבול לתקופה שלאחריו, היא בשינוי שבין 'ארץ', שאין בה עדיפות לאדם כאדם, לבין 'אדמה', שם האדם הוא חלק מהטבע, מאמא אדמה, וממילא הוא מהווה את ההמשכיות של הצמיחה בה.

נח מיד עם היוולדו נועד ל"זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה". נח היה צריך להחזיר את תפקיד האדם כחלק מן האדמה, אבל הוא לא צלח בכך. בני אדם משמשים עם החיות, ההירארכיה הטבעית מתפוגגת, והקב"ה צריך להביא מבול ולהינחם על שעשה את האדם בארץ.

ואולם אחרי המבול, מפסיקה קללת האדמה – אמנם גם לאחר המבול מתקיימת הקללה של 'בזעת אפיך תאכל לחם', אבל ההבדל בין בעל החיים ובין האדם יהיה ברור. לפיכך מצטווה אדם בכמה וכמה מצוות שמאפשרות לו להגדיר היטב את מצבו, ולהבין את הפער בינו ובין בעל החיים: מותר לאכול בשר ולשלוט על ידי כן בבעל החיים. הארץ איננה זהה לבעלי החיים ולאדם, ויהיה ברור  מי שולט ומייצר כוחות חיים, ומי מהווה רק אמצעי בשביל זה שמייצר את כח החיים. מצוות פרו ורבו, הנזכרת מיד עם יצירת אדם הראשון ואשתו, חוזרת שוב בפרשתנו, לא רק במשמעות שנתנה לה התורה בפרק א', בפרשת בראשית, כרדייה וכבישה בטבע, שהרי זו חסירה – במשמעות שבה העשב משותף לכם, לבריות,  ולחיית הארץ, ושניכם גם יחד, האדם והבהמה, שולטים בעשבים, לא ניתן לדעת מיהו בחיר היצורים, ומיהו רק נחות לו. לכן חוזרת התורה על מצוות פרו ורבו במתכונת חדשה, של יראה והפחדה : ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית השדה וכו'. הסדר בבריאה חוזר אל מתכונתו, האדם מעל לחיה.

אמנם אדם לא בא אל תקנתו והדרך עוד ארוכה לגאולתו: עדיין "בזעת אפיך תאכל לחם", עדיין יש פער בין הרצון והיכולת לממשו, בין ההשקעה ובין התוצר הסופי. עדיין לא הגענו למצב שבו טעם העץ כטעם הפרי. ברם לאחר המבול לפחות נשכרנו בכך שחזרה ההירארכיה הברורה והמעמדות חזרו להיות ברורים: אדם מעל הבהמה, שכן רק אדם הוא חלק מן האדמה.

 

על רקע זה יוכל, בסוף הפרשה,  להיוולד אברהם, שנולד ויוצא מארץ מולדתו מאור כשדים, "לך לך מארצך אל הארץ".

אברהם יילך לא אל האדמה אלא אל הארץ, כשמטרתו בדרך תהיה לונברכו בך כל משפחות האדמה'. האדם, שיודע עתה מה ההבדל בינו לבין הבהמה, יוכל לחזור גם לארץ, ולעבוד אותה בדרך אל חזרה מוחלטת למצב שבו 'טעם העץ כטעם הפרי'.

 

[פורסם במקור ראשון, מוסף שבת, ל' תשרי תשע"א, 8.10.10]

[1] מלבד ביטוי יחידי כי  "וימחו מן הארץ" [ בראשית ז,כג].

ראה גם "אם נמחית אבן הטועין" במשנה בתענית, ובר"ח שם כב:.