על האצבע ועל היד – לשבת חול המועד ולשביעי של פסח

א.

רַבִּי יוסֵי הַגְּלִילִי אומֵר: מִנַּיִן אַתָּה אומֵר שֶׁלָקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים עֶשֶׂר מַכּות וְעַל הַיָם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּות? בְּמִצְרַים מַה הוּא אומֵר? וַיאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעה: אֶצְבַּע אֱלהִים הִוא, וְעַל הַיָּם מה הוּא אומֵר? וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַים, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בַּיי וּבְמשֶׁה עַבְדו. כַּמָה לָקוּ בְאֶצְבַּע? עֶשֶׂר מַכּות.
אֱמור מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ עֶשֶׂר מַכּות וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּות.

את הברייתא דריה"ג הזאת כולם מכירים מן ההגדה, וגם את שתי השיטות הנוספות המובאות שם, של רבי אליעזר ושל רבי עקיבא. השלושה נחלקים במספר מכות מצרים, אולם מוסכם שיש לחלק בין מכות מצרים שהם 'אצבע', לבין קריעת ים סוף (להלן: קרי"ס) שהם 'יד'.

בפשטות, יד מהווה בסה"כ סימן: מכפיל של חמש לעומת האצבע.

 

יש לברר את אופיה של שבת חול המועד: האם היא רק תחנת ביניים בין ליל הסדר והאצבע לבין קרי"ס והיד; היא יום מן ימי חול המועד, ולמעשה ברוב השנים, למעט כאשר ט"ו חל בשבת (כשהוא חל ביום א', אז שבת חוה"מ מתאחדת עם שביעי של פסח), יש בה יום אחד שהוא שבת. או שיש לה משמעות עצמאית.

ב. נחדד את השאלה לאור הסתכלות בהבדל בין שבת חוה"מ סוכות לשבת חוה"מ פסח: בסוכות יש לכל יום בחוה"מ משמעות בפני עצמו, וקורבן בפני עצמו, שהרי מתחילים בי"ג פרים וכל יום יורדים אחד. הגמ' בערכין י' סוברת שבשל עובדה זו אומרים בכל יום הלל שלם. אם לכל יום יש משמעות משלו, הרי גם לשבת יש משמעות כזאת. ברם בפסח, כל הימים זהים, ואין להם קורבן בפני עצמו (ואומרים בתפילה כל יום 'והקרבתם', הא ותו לא) וממילא בהלל אומרים חצי הלל. בשבלי הלקט ובמנהגי ר"א קלויזנר שלאחריו מוסיף טעם לאמירת חצי הלל בכך שלא יהא חוה"מ עדיף משביעי של פסח שבו אומרים חצי הלל מדין  'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה'. כך או כך, בין אם נקשר את ימי חול המועד ליום הראשון ולקביעות הקורבנות (כגמ' בערכין י) או ליום ז' דפסח (כראשונים הנ"ל), חוה"מ של פסח הוא מונוטוני.

ממילא גם שבת שבו היא לכאורה חסרת משמעות. וכן מהר"ל גבורות (ראה גם מאמרי פחד יצחק פסח כו) שבסוכות תיקנו חז"ל משמעות לחול המועד, בעוד שבפסח למעשה אין לחוה"מ דין בפני עצמו אלא הוא רק 'גשר' בין יום א' ליום ז'. ולראיה, שהמשנה בפרק ט' דפסחים אומרת שפסח מצרים רק יום אחד, ללא חוה"מ. רק משתיקנו לו שביעי של פסח, יש חוה"מ. א"כ שבת זו מה עניינה.

 

ג. גם קריאת התורה לשבת חוה"מ משונה – בחרו ב'ראה אתה אומר אלי' שבפרשת כי תשא, העוסק בספיחי חטא העגל (לאחר ביעור החטא), שבו משה דן בדרכי ה' ואם ילך עמנו אם לאו, כאשר הקשר לפסח מתמצה לכאורה בסה"כ בפסוק יחיד ב'שביעי': את חג המצות תשמור וכו'. האם זאת הסיבה היחידה לקביעת הקריאה בשבת חוה"מ?

 

ד. נראה שחשיבותה של שבת נובעת מהתקנה לקרוא בה במגילת שיר השירים (מנהג המובא ברמ"א ת"צ) וכדלקמן.

 

ה.  במצרים עצמה יש המון נקודות שמשה מדגיש בשם הקב"ה לפרעה שתהיה אפליה: כך בערוב:

והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן.

כך בדבר:

והפלה ה' בין מחנה ישראל וכו'.

וכך גם במכת בכורות:

אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל.

יש צורך מאוד ברור לומר למה מצרים נענשים ולמה ישראל ניצלים. עצם שמו של חג הפסח הרי הוא לא משהו 'חיובי', אלא רק מציין שכשהקב"ה הולך ומכה את בתי מצרים, הרי שעל בתי בנ"י הוא פוסח ומציל אותם. לאמור: הפסיחה היא היא ההפליה.

ואלו בקריעת ים סוף, שם אין כל ביטוי של אפליה בין מצרים לבין ישראל, אלא הכל נעשה כאלו מאליו, באורח טבעי:

וישבו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים, לא נשאר בהם עד אחד; ובנ"י הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם.

אלו טובעים ואלו הולכים. ושוב מיד אח"כ:

ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים; וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

אין נקודות חיכוך. אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם.

נדמה לי שזה מובן חדש להבדל שציין ריה"ג בברייתא שבהגדה בין האצבע לבין היד. אחד מהמאפיינים של שליטה מבוקרת ואחיזה אנושית היא אחיזת היד. במצרים, כביכול הקב"ה אוחז רק באצבע, כי קשה בעצם להפריד בין הדבקים. אבל בקרי"ס הכל מאוד ברור. יש עמ"י ויש מצרים וההבדל קורה כאלו מאליו, ללא צורך באפליה. יש יד ואחיזה ברורה בעמ"י (וראה בגמ' בסוכה ש'יד' מסמלת אגודה "ואגודתו על ארץ יסדה", שהיא עמ"י מחד ויד בעלת חמש אצבעות מאידך).

 

תוצאת תמונה עבור אצבע

ו. נקודת המפנה בין מכות מצרים לבין הים היא שבת חוה"מ. שם קוראים בשיר השירים, המבטאת את האהבה בין הדוד ובין הרעיה.

יצ"מ היא אולי נתינת הטבעת על האצבע. החתן מביע רצון לקדש את הכלה ("בני בכורי ישראל") ונותן את הטבעת בפני עדים (מצרים). כל שיר השירים מדבר על ימי האירוסין. במובן הזה יצ"מ היא 'אצבע' (וזה מובן נוסף, אחר, שבו האצבע היא לא מצד הקב"ה, אלא מצדנו) מושטת של הכלה להתקדש. אבל היא עדיין לא מיוחדת לחתן, אלא רק 'אסר לנו את הארוסות'. היא צריכה הבדלה מאומות העולם, ולשם כך יש את המכות.

אבל הנישואין, החופה, הם רק בשבת חוה"מ, בשיר השירים. כאן הקשר הופך לנישואין ברורים, שאחריהם אין צורך באפליה, כיוון שהזוג נשוי וברור שהחתן ייחד את הכלה משאר הגיבורים שלשלמה. לאחריהם ברור שבקרי"ס יפלה הקב"ה בלי שום נתינת טעם.

 

ז. כך גם אותה ילדה קטנה מספר יחזקאל וההגדה, שיחזקאל אומר עליה שביום הולדת אותך 'לא כרת שרך… והמלח לא המלחת, וחותל לא חותלת', הופכת לנערה במגילת שיר השירים. היא מסוגלת להתמודד עם המלך כשווה בין שווים, לברוח לו כמו שהוא בורח לה, ואפילו – לפי חלק מהפירושים – לומר לו 'ברח דודי' בסוף המגילה. היא רואה שהמרדף שלו אחריה ושלה אחריו לא ממש מצליח, ואומרת לו שאולי כדאי לו לנסות כלה אחרת, יותר מתאימה לו (רש"י והגר"א, ובעקבותיהם פיוטי שבת חוה"מ, פירשו את סיום המגילה באופן חיובי – ברח דודי מהגלות ובוא לעמ"י. פירושנו זה נעשה בעקבות פירוש האב"ע, שמתמקד יותר במשל, ובעקבות פירושי הרב מדן והרב שרלו למגילה). זו גישה של נערה בוגרת ביותר, שהבשילה מאז ליל הסדר, ויכולה לדון בכובד ראש האם כדאי או לא כדאי להינשא.

זהו אותו הבדל בין ליל הסדר, והקידושין, לבין הנישואין הדורשים בגרות בשבת חוה"מ.

 

ח. לכן קבעו את קריאת התורה בשבת חוה"מ בפרשת כי תשא, שבה משה מבקש מהקב"ה לאחר חטא העגל "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". למה הוא זקוק לאפליה, הרי כל מכות מצרים הראו כן?

אלא שיש אפליה ויש אפליה. אפליית מכות מצרים מבטאת הבדל של הוצאת עמ"י 'גוי מקרב גוי', מתוך מצרים, כאשר למעשה אין ביניהם הבדל והקב"ה מתאמץ כביכול להראות שעמ"י שונה. אבל לאחר היציאה ממצרים, יש נישואין וממילא האפלייה היא מסוג אחר: אפלייה שמראה לאומות שהקב"ה ועמ"י נשואין, וממילא הדברים שיקרו בקרי"ס ברורים ואינם צריכים ביאור. לכן משתמשים בביטוי של 'ונפלינו אני עמך'. ובמה יוודע אפוא? "הלא בלכתך עמנו". כשאנו הולכים ביחד עם הקב"ה, זה הסימן שהאפלייה מוצדקת.

לכך נבחרה שבת חוה"מ, להפנמת ההליכה עם הקב"ה והקשר של הנישואין בעקבות שיר השירים. לאחר מכן קרי"ס היא אפלייה של חתן לאשתו, שהיא ברורה ואיננה צריכה ביאור בכתובים מדוע אלו טובעים ואלו ניצלים.

במובן הזה יצ"מ וליל הסדר הם האצבע המושטת של הכלה לקבלת הטבעת, אבל קרי"ס הוא היד של החתן והכלה ההולכים אל חדר הייחוד, המסיים את החופה והנישואין.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s