פתיחה ללימוד מגילה (ה')

עד עתה נגענו בשש פתיחות. נתקדם ונראה שתי פתיחות נוספות.

פתיחה שביעית

רבי חנינא בר פפא פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא: (תהלים סו יב) הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה:

בָאֵשׁ – בימי נבוכדנצר הרשע ; וּבַמַּיִם – בימי פרעה; וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה – בימי המן.

מזמור סו בתהלים עוסק ב"לכו ראו מפעלות אלוקים, נורא עלילה על בני אדם". לאחר שהוא מונה כמה מפעלות אלוקים עם עמו, הוא גם מונה כמה ניסיונות שהקב"ה ניסה אותנו. בין השאר, "הרכבת אנוש לראשנו"; מדובר על צרה כלשהי, כעולה מהמשך הפסוק, אולם לא ברור מדוע מיוחסת הצרה דווקא לראשנו, ומדוע הצרה נקראת 'אנוש' (וראה מלא הרועים, שקישר לר"ת 'ארי נוהם ודוב שוקק' דלקמן).

החלק השני כמובן מובן יותר, והוא מתייחס לניסיונות של מסירות נפש באש ובמים. בניגוד למלבי"ם, לדוגמה, שמאחד את האש והמים וסובר שמדובר על מתכת שנצרפת קודם כל באש ואז במים, הגמרא מפרידה בין האש ובין המים לשני סוגי ניסיונות נפרדים.

ר' חנינא דורש את הפסוק בצורה היסטורית, אולם הוא מרחיב את זווית הראיה ומוסיף על הפתיחה הראשונה והשנייה (והחמישית) גם את מצרים. לאמור: לא רק בבל ופרס, אלא גם מצרים.

[כעיקרון, בחז"ל יש פרדיגמה של ארבע מלכויות, והראשונים חלוקים מי הם אולם החלוקה המוכרת היא לבבל, פרס, יוון, רומי. מצרים ואשור קדמו לד' מלכויות, כאשר מצרים לפחות מהווה 'מיני-הקדמה' לכל ד' מלכויות. לעתים אשור 'נבלעת' ולא נחשבת מספיק מאיימת כדי להיכלל ברשימה זאת].

אין צורך לבאר מדוע מצרים היא ניסיון המים (השלכת התינוקות ליאור). אולם יש לשים לב שההדגשה היא לא על שעבוד מצרים כולו, על העבודה הקשה 'ותעל שוועתם מן העבודה' וכו', אלא על התחלתו, או אולי על מה שנתפס כנקודה הכואבת ביותר שלו – האיום על הילדים – שהוא רק נקודה ספציפית מתוך מכלול צרות השעבוד. גם ימי נבוכדנצר לא מתאפיינים ברשעות שבהחרבת הבית, הרצח ההמוני וכו', אלא באיום נקודתי על חנניה מישאל ועזריה – השלכתם לכבשן האש.

ניתן להניח שר' חנינא מסכם את ההיסטוריה בצורה עקבית: היו ניסיונות קשים בתקופת פרעה ונבוכדנצר, אולם על רקע זה מתאפיינת תקופת המן דווקא ב'רוויה'. אין בה ניסיון של מסירות נפש אקטיבית, אלא רק קצירת פירות של רווחה. כלומר, בעוד עמ"י נדרש לעמוד בניסיון ובהקרבה גדולה בתקופת מצרים ואף בבל (אמנם שם לא קרה כלום בסופו של דבר, אבל הכניסה לכבשן היא עמידה בניסיון), נתפסת תקופת המן לא בגזרה שבה, אלא ברווחה שבה. ושמא גם הגזרה אין בה מן הצורך להשקיע – שהרי יהודי העולם באותה תקופה רק המתינו אל סופם ולא היה עליהם לתת כלום או להסתכן בצורה כלשהי. ההשוואה בין הגזירות באמת לא מתמקדת בסבל – שהרי סבל הוא סבל הוא סבל. גם אצל מצרים היה קשה, גם בבבל ואף אצל המן. אבל הדגשת הנקודות הספורדיות מראה כי בסה"כ פרס לא יצרה צורך בהקרבה מצד עמ"י.

נראה שכך יתבאר גם חלקו הראשון של הפסוק: "הרכבת אנוש לראשנו". ככלל, 'אנוש', להבדיל מ'אדם', מתאר את הצורה היותר ירודה של האדם, והיותר בסיסית (ראה מלבי"ם בספר הכרמל, לדוגמה). אדם יש בעצם שמו אות על היותו ראשון ויציר כפיו של הקב"ה (מן האדמה). אדם יש בו את הראשוניות שלפני ההפרדה בין גבר לאשה, בעוד 'אנוש' היינו הלחם של אנשים + נשים, כלומר לאחר ההפרדה, דהיינו מעמד נמוך .

ראינו שהלימוד של ר' חנינא לא מתמקד בעצם הקושי שבשעבוד או בחורבן אלא במקרים שבהם נדרשים יהודים למסור את הנפש. נראה שמים ואש הם מארבע היסודות הטבע ולכן הקפיצה אל האש או המים מסמלת את המאבק של היהודי בטבע. זו האחריות של היותנו 'אדם'. ברם במלכות פרס, שם רק 'הרכבת אנוש לראשנו', וממילא יצאנו לרוויה בתקופת המן.

ברי כי ר' חנינא לא בא 'לקנטר' אלא לשבח את התקופה של מלכות פרס, שבה הקב"ה לא העמיד את עמ"י בניסיון אמיתי של הקרבה אלא הסתפק בגזרה ערטילאית שבסופו של דבר אף היא התבטלה. אם צריך להגדיר במשפט אחד את הזווית שבה הוא רואה את המגילה, הרי שהוא רואה בגזרה שבה – סה"כ גזרה 'נוחה' המהווה חסד של הבורא כלפי האדם, כאשר אינו מחייב אותו לכל פעילות מצדו.

אם אפיינו את הפתיחה החמישית והשישית כפתיחה הרואה במלכות פרס חסד של 'נעבעכים' , של עבדים בגלותם שהקב"ה שופת עליהם חסד, הרי שר' חנינא ממשיך את גישת החסד, אבל במבט אופטימי ואוהד יותר: בעוד שהפתיחה השישית 'זלזלה' בתקופת פרס, אצל ר' חנינא קשה למצוא הדים של זלזול, ויש דווקא רוויה מכך שהמחיר שגבתה הגזרה של המן לא התבטא בנפשות, שהיו חסרות גם אחרי ההצלה.

פתיחה שמינית

רבי יוחנן פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא: (תהלים צח, ג) זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו. אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו? – בימי מרדכי ואסתר.

מזמור זה, המהווה חלק ממזמורי קבלת שבת, עוסק בפן הייצוגי של הישועה: "ראו כל אפסי ארץ". הקב"ה לא רק זוכר חסדו לנו, אלא גם מאמין בעמ"י ולכן רוצה להנכיח את אהבתו אלינו מול כל העמים. ר' יוחנן סבור שמלכות פרס היא התקופה שבה 'כל אפסי ארץ' יכולים היו להיווכח בישועה, שהרי הגזירה הייתה בכל מדינות המלך אחשוורוש, שהיוו את כל העולם הישן.

לא עצם הישועה היא מושא המגילה לפי ר' יוחנן, אלא ההנכחה שלה. הרצון של עמ"י שהעולם יראה שהקב"ה מושיע אותנו, הוא העיקר. כאן החסד תופס בוודאי לא רק מבט חיובי אלא גם מבט של החצנה. שוב אפוא מצינו 'צמד' אמוראים התומכים באותה גישה למגילה. הן ר' חנינא והן ר' יוחנן מסתכלים על המגילה במבט של חסד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s