פתיחה ללימוד מגילה (ד)

פתיחה חמישית

עסקנו בה בפוסט השני, ונחזור אליה עתה:

רבה בר עופרן פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא: ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים. מלך זו ושתי ושרים זה המן ועשרת בניו.

 

לכאורה זווית הראיה – היסטורית, בדומה לפתיחה הראשונה והשנייה. רבה בר עופרן מפנה לפסוק מירמיה פרק מט המדבר על מפלת עילם. משלב בין ושתי ובין המן (בדומה לפתיחה השנייה) ולכאורה אפוא מקומה של הפתיחה היה עם שתי הפתיחות הראשונות, ולא אחרי הפתיחה השלישית והרביעית העוסקות באדם ולא בזווית ההיסטורית.

 

נביט ונראה: רבה בר עופרן אינו מקשר את ושתי אל מלכות בבל. להיפך. הוא רואה את המלכות שלה כמלכות פרס, ביחד עם המן ובניו שמסמלים את מעמד השרים. מיהי עילם, שנזכרה ברישא? רש"י מדגיש כי עילם היא המדינה שבה שושן הייתה הבירה, היינו מדובר במלכות פרס. זוהי כמדומני ההתייחסות היחידה בתנ"ך למפלת פרס (על מפלת בבל יש כמה התייחסויות, הן במשא בבל שבישעיה והן בפרקים המקבילים בישעיהו. על מפלת יוון יש התייחסות ברורה בספר זכריה. על מפלת רומי יש התייחסויות רבות – למשל בספר עובדיה. על מפלת פרס אינני זוכר מקור אחר מלבד ההתייחסות הזאת בפרשנותו של רבה בר עופרן. הביטוי בהמשך הגמרא (מגילה דף יד) ביחס לשאלה מדוע לא אומרים הלל בפורים – "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" יכול להתפרש בצורה דו משמעית:

  • לא קרה במגילה שום דבר מבחינה היסטורית. היינו ב'בור', בצרה, ויצאנו ב"ה ממנה, אבל לטווח הרחוק לא קרה שום דבר שצריך לומר עליו הלל. פשוט לא הסתבכנו.
  • מלכות פרס ואחשוורוש משתרעת עד עצם היום הזה (ורק משום כך אין מה להודות שכן השחרור עוד לא הסתיים).

 

נדמה כי לפרשנותו של רבה בר עופרן, מלכות פרס באה אל קיצה במגילה. אחשוורוש בעצם לא מסמל כלום, הוא לא המלך האמיתי מכיוון שכל המגילה מציגה את האירוניה שבמלכותו: הוא לא מקבל החלטות, אלא יועציו, ותחת מסווה של משתה כבד. ה'שרים האמיתיים' שעושים משהו במנגנון המנוון הזה הם המן וי' בניו, וה'מלך' האמיתי היא המלכה ושתי.

 

רבה בר עופרן לא אוהב כלומניקים. המן ובניו אמנם כמעט ואיבדו ח"ו את עמ"י, אולם לפחות הם מבצעים תפקיד בעולם: הם נציגיו של עמלק ודואגים לבצע היטב את תפקידם. ושתי משדרת מלכות, יש לה מה לומר והיא רק נכנעת לכללי הכוח שבה אשה, גם אם יש לה מה לומר, לא יכולה להכתיב למלך עצל מה לעשות. במובן הזה שניהם – ושתי והמן ובניו – יכולים להיות מבחינה מוסרית רשעים גמורים, אבל הם 'יודעים לעבוד' (לכן רבה בר עופרן חוסך את  התואר 'רשע' או 'רשעה' מושתי ומהמן ובניו. זה לא העניין פה). נדמה כי עיקר חיציו העקיפיים מופנים כלפי אחשוורוש, מלך שאינו באמת מלך [ראה הערה בסוף הפוסט].

 

ממילא, הזווית אכן היסטורית אולם מכוונת למלכות פרס ולא למלכות בבל. זוהי מלכות של כלום (ראה גם רש"י פסחים פז ורש"י קידושין מט: שהתייחס לעילם כמקום שבו גם אם למדו תורה, לא זכו ללמד, וקרא עליה את הפסוק 'אחות לנו קטנה ושדיים אין לה', והוא מנגיד שם את דניאל שזכה ללמוד תורה אבל לא ללמד אל עזרא הסופר, שחי בבבל וזוכה לא רק ללמוד אלא גם ללמד. היכולת הפאסיבית רק לקלוט ולא ללמד לאחרים מעידה על השפעה שלילית של המלכות הזאת לא רק על עצמה, אלא גם על יהודיה. שמא גם 'אכתי עבדי אחשוורוש אנן' יש בה ביקורת על כך שהדמויות הפעילות במגילה מצד עמ"י – ושלא הוזכרו אצל רבה בר עופרן – גם הם אנמיים למדי, הן אסתר שזקוקה ל'ניעור' רציני כדי לפעול והן מרדכי שבעצם פועל דרך אחרים ולא בעצמו, ויש בהן מן ה'אחשוורושיות').

לכן גם לא הצמידו את הפתיחה הזאת לשתי הפתיחות הראשונות, אלא דווקא לפתיחות השלישית והרביעית, העוסקות ביחסי כוחות אנושיים בהעדר אלוקים. אמנם כי כן, אם אין השגחה מלמעלה והכל קורה בדרכי הטבע, העולם נמסר לבני אנוש, וליחסי הכוחות שבטבע. אין ערובה שהצדיק יזכה. אבל גם בעולם הטבע יש הערכה ל'חיות של צורה' – חיות שמבצעות את תפקידן ומשאירים חותם כלשהו. אחשוורוש אפילו את זה לא עושה. מפלתה של ושתי ושל המן, משאירים אותנו בסוף המגילה עם דמות לא מזיקה למדי אבל אפרורית להחריד – אחשוורוש. כל הפרדיגמה של ארבע מלכויות מבוססת על ארבעה כוחות בעולם שכל אחד מהם ראוי בצורה כלשהי להוות תחליף לעמ"י (מהר"ל). הסתכלו בפרצופו של אחשוורוש – מישהו נותן לאדם כזה מנדט למשול על כסאו של מחריב המקדש?

 

פתיחה שישית

רב דימי בר יצחק פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא: כי עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו אלוהינו ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס. אימתי? בזמן המן [יש גורסים: בזמן מרדכי].

 

לכאורה התמקדות היסטורית ישירה במלכות פרס. ודאי כבר שמתם לב שבלימוד הפתיחות אני נוטה לזהות צמדים של פתיחות (ולכן כתבנו בנפרד את הפתיחות הראשונות; את השלישית ואת הרביעית; ועתה את החמישית ואת הששית). פתיחה זו אפוא יכולה להתחבר בקלות אל קודמתה, שאף היא עסקה, לדרכנו, במלכות פרס. רב דימי מתייחס אל עזרא פרק ט', שם עזרא נושא נאום נרגש ונרגז לאחר שמתבשר לדאבונו כי בעמ"י יש הרבה נשים נוכריות. עזרא שואל כיצד ייתכן שהקב"ה כבר הציל את עמ"י, אפילו בפרס, ואעפ"כ עמ"י איננו מרגיש מחויב. הדגש אליבא דרב דימי הוא גלותי למשעי: בגלות אין לצפות אלא ל'ונוח מצא חן': 'ויט עלינו חסד'. כל שהעבד יכול לשעות אל רבו הוא שלא יעזבנו ויתן את חינו בעיני שר בית הסוהר. גם כאן לשתי הגרסאות (המן/מרדכי) אין סופרלטיבים (רשע/צדיק) כיוון שמדובר בפרט אובייקטיבי: במלכות פרס המנוונת, גם הניסים חסרי צבע. אמנם ניצלנו ואמנם אנו מודים על כך, אבל לא מצאנו שום דבר בולט לקחת אתנו הביתה, אלא 'ויט עלינו חסד'. הא ותו לא.

 

[בשולי הדברים על 'כלומניקים': פעם הסתפקתי האם השנאה שלנו לעמלק, או בזמן המודרני נניח לגרמניה הנאצית, נובעת מהתוצאה (הריגת ששה מיליון איש) או מהכוונה (להרוג ישראל באשר הוא). נפקא מינה האם יש לתת יחס עודף לגרמנים על הפולנים או האוקראינים, לדוגמה. האם העובדה שהם הרגו פחות יהודים נובעת רק מהעובדה שהם 'עושים את העבודה' פחות טוב, אבל מבחינת הכוונה הרעה שניהם זהים, או שאנו בודקים את התוצאה]

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s