פתיחה ללימוד המגילה (ג)

פתיחה שלישית

לאחר שתי פתיחות הקוראות את המגילה במבט היסטורי, מגיעה הפתיחה השלישית, השונה במהותה:

רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא:

(דברים כח סג) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם [וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם] כֵּן יָשִׂישׂ [ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ] – להרע אתכם; ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים? והא כתיב  (דברי הימים ב כ כא: וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַה' וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ) בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר 'כי טוב' בהודאה זו ? – לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (שמות יד כ) [וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה] וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה? – בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה!?

אמר רבי אלעזר: הוא אינו שָׂש, אבל אחרים מֵשִׂישׂ ;

ודיקא נמי דכתיב כֵּן יָשִׂישׂ ולא כתיב 'ישוּש' – שמע מינה.

ר' יהושע בן לוי (להלן: "ריב"ל") הוא בן הדור הראשון לאמוראים. לאחר שדנו בפתיחה הראשונה בדברי ר' יונתן בן הדור הראשון לאמוראים, ובפתיחה השנייה בדברי ר' שמואל בר נחמני (בן הדור השני והשלישי), לא ברור מדוע חוזרים לריב"ל, בן הדור הראשון. נדמה כי זה מחזק את דברינו (לעיל, פוסט שני) כי שתי הפתיחות הראשונות דנות בציר זהה – הקשר הבבלי-פרסי. ריב"ל אפוא עוסק בציר שונה לחלוטין.

לדידו, הרקע למגילה עוסק בפסוקי התוכחה שבפרשת כי תבוא, כשעמ"י סוטה מן הדרך והקב"ה נזקק להענישו. התמיהה המיידית נוכח הששון שכביכול הקב"ה שש על הענשת העם עולה מאליה, אולם ריב"ל מנסח אותה בלשון עמומה: וכי ייתכן שהקב"ה שמח (=חדי) במפלת רשעים?? ריב"ל נזקק להביא מובאות משני מקומות (דה"ב שם יוצא יהושפט למלחמה בעמון ומואב, ולא מופיע שם 'כי טוב' כי הקב"ה לא שמח במפלת הרשעים – גם אם הם אויבי עמ"י; וקריעת ים סוף) אך לכאורה בתוך דבריו טמון קל וחומר בן בנו של קל וחומר: אם לא שמח במפלתם של אויבי ישראל, ק"ו לא במפלת עם ישראל. ואם לא שמח במפלת רשעי עמ"י, ק"ו לא שמח במפלת העם כולו (שבוודאי יש בו צדיקים). עיקר הקל וחומר חסר מן הספר ונדמה לי שהדבר טוען ביאור.

מסקנת ריב"ל היא שה' עצמו איננו שמח כשהרשעים נופלים, אבל הוא מניח לאחרים לשמוח. גם המסקנה הזאת צריכה ביאור: ובכן מה? מה למדנו על המגילה מהמסקנה הזאת? יותר מזה: שתי הפתיחות דלעיל לפחות נתנו לנו סוף טוב – מלכות בבל נפלה ואת מקומה תופס מרדכי. כנגד המן וושתי יש את מרדכי ואסתר. ברם מה רוצה לומר ריב"ל? שהקב"ה עשוי לכעוס עלינו ולאפשר לאחרים לשמוח?

צריך לזכור כי ריב"ל הוא מן המרכזיים ב"אמוראי המגילה": אמרותיו ממלאות את המגילה ואף בהלכה הוא המקור לכמה מהחשובות שבהלכותיה (חיוב נשים במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס – מגילה ד'; לימוד החובה בפורים שחל בשבת לדרוש בהלכות היום – שם; חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום – שם; וראה גם ב,ב; שם ג,ב). יש לצפות אפוא כי דרשתו תעביר מסר מרכזי.

נראה כי ריב"ל לא עוסק בקל וחומר: מושא הלימוד שלו לא עוסק ביחס שבין הקב"ה לבין עם ישראל בשעת צרה ועברה, אלא ביחס שבין הקב"ה לרע בכלל. כידוע, הרמב"ם במורה הנבוכים טוען כי "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", כלומר הקב"ה לא מייחד את שמו על הרעה. מהקב"ה יוצאת טובה בלבד, בעוד שהרעה מיוחסת לעוולות שבין בני אדם. א"כ דבריו של ריב"ל נאמרו במאמר מוסגר, שבסופו יוצא כי הקב"ה לא שש בעצמו להעניש ולכן מנתק את עצמו מהקשר שבין המעניש ובין הנענש, ונותן ל'כוחות הטבע' לעשות את שלהם. הששון המבוטא בפסוק בפרשת כי תבוא מעיד כי הקב"ה מאפשר לרע לעשות כבתוך שלו.

מעתה, אין צורך בקל וחומר. המגילה נעדרת שם ה', ובהיעדר שם ה', אדם לאדם זאב. הדגש איננו היסטורי אלא כי עסוקים אנו בסיפור שהוא סכסוך אנושי, מלא תככים ומזימות, שוחד וקריצות ומעטפות מתחת לשולחן. אין חשיבות מי הגיבורים של הסיפור הזה, ולכן אף דמות מהמגילה לא מוזכרת; החשוב הוא שאין לסיפור הזה 'בית אב', כלומר אין השגחה שמכוונת את המציאות, ולכן גם אין פן 'חיובי' לסיפור הזה.

נבאר יותר: שתי הפתיחות הראשונות מדגישות את המסר החד של המגילה; השמדת בית בבל בצורה טוטאלית, או עימות בין בית בבל-פרס לבין גיבורי עמ"י (מרדכי-אסתר). גם בהשמדת בית בבל, יש מסר ברור וחד, ובסופו של דבר הקב"ה בא חשבון עם מלכות בבל, מחריבת ביהמ"ק. אבל אצל ריב"ל המסר עמום: הקב"ה אינו שש, אבל אחרים משיש. האם זה מבטיח happy end? האם ל'אחרים משיש' יש מסר ברור של נקמה באויבי ה'? לא. המסר הוא שאחרים משיש ואינך יודע אם בסופו של דבר אלו נוצחים (מרדכי ואסתר) או אלו ח"ו נוצחים (המן ואחשוורוש) – אתה נתון לחסדיו של האדם. הספקנות פושה בכל. בסופה של מגילה, אכתי עבדי אחשוורוש אנן. במובן הכי בסיסי. מחר יכול לקום המן חדש.

 

פתיחה רביעית

נדמה שעתה נבאר בנקל את הפתיחה הרביעית. מדובר באמורא בן הדור הרביעי, אבל גם בלי זה ההמשך לדברי ריב"ל – טבעי.

רבי אבא בר כהנא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא:

(קהלת ב כו) כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה – זה מרדכי הצדיק – וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס – זה המן – לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים – זה מרדכי ואסתר [גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ], דכתיב: (אסתר ח ב: וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי) וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן.

אם קודם (בפתיחה השנייה), שאלנו, בעקבות הרש"ש, מדוע דווקא מרדכי לא קיבל 'ציון' של 'צדיק', בעוד כל האחרים קיבלו, אל רבי אבא בר כהנא הדברים מתהפכים: היחיד שמקבל ציון הוא מרדכי. מרדכי מעומת אל מול המן: 'אדם שטוב לפניו' אל מול 'החוטא'. הראשון טעון חכמה, דעת, שמחה, בעוד שהשני עסוק בלאסוף ולכנוס – דבר שלילי בפני עצמו, ומה גם שבסופו אירוניה: לתת לאותו 'טוב לפני האלוקים' – כל עמלו לשווא, שכן מרדכי ואסתר משתלטים על בית המן.

נקודת המוצא היא שאין פה שום אלמנט היסטורי ולא קשר כלשהו לתרבויות (בבל או פרס) אלא מאבק בין שני אנשים: הא ותו לא! זה עסוק בחכמה דעת ושמחה וזה עסוק באיסוף וכניסה. מאבקי כוח, זה הכל. לשאלת הספקנות של ריב"ל, מה קורה כאשר הקב"ה מסיר את שליטתו ונותן לבני האדם להתנהל, עונה ר' אבא שאמנם בחזית המאבק ישנו מאבק כוחות גרידא, אבל מאחוריו עומדת נקודת מוצא: המאבק הוא בעל מימד דתי אירוני: המנצח יהיה הטוב מעיקרא לפני האלוקים, והמפסיד יהיה החוטא.

צריך לשים לב שכבר הנחת המוצא של ר' אבא היא שמרדכי הוא 'טוב לפניו', ושהמן 'חוטא'. כיצד רואים את זה במגילה? הרי ר' אבא לא מדבר על תוצאות הפעולות של שני האנשים (זה גורם לאסון וכמעט משמיד עם וזה מציל ממנו) אלא על הבסיס: 'טוב לפניו' מול 'חוטא'. נדמה כי הרקע לכך הוא הפעילות של שתי הדמויות במגילה עצמה: מרדכי יושב כל העת בשער המלך. יש לו חכמה פוליטית שעה שבגתן ותרש מנסים להתנקש באחשוורוש, והוא משתמש בה בדעת: לדעת את שלום אסתר; ויוודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. השמחה היא הרוגע שבו הוא מתפקד. הוא יושב על כסאו והידיעות מגיעות אליו. בניגוד אליו, המן אף הוא אמור לשבת על כסאו: וישם את כסאו מעל כל השרים ועבדי המלך. אבל המן איננו רגוע, ולמעשה לאורך כל המגילה הוא אחוז תזזית (וכבר הרחיב בפיתוח דמות הרשע ה'חסר' באופן תמידי, המהר"ל). דעתו נתונה לאסוף ולכנוס. אולם סופו המר הוא שכל מאמציו נועדו בעצם להעשיר את מרדכי ואסתר.

מהבחינה הזאת, אפוא, מרדכי הינו 'צדיק' מתחילה ועד סוף, כיוון שהרוגע שלו והביטחון בצדקת דרכו מאפשרים לו להתנהל בתבונה. גם אם אלוקים מסלק עצמו, עדיין נתן ליראיו נס להתנוסס. מי שיחזיק באמונה וביטחון בעוה"ז, יקצור את הפירות.