תצווה

בין הסדר המופתי שהיינו מצפים לראות בפרשיות העוסקות בתיאור בניית המשכן, בולטים הרבה אי סדרים. מזבח הקטורת נזכר בנפרד בפרשתנו; הכיור בפרשה הבאה. אבל בולט ביותר הוא ההבדל במנורה: הקב"ה מצווה בשולחן בפרשת תרומה, ומיד בסוף העניין כתיב "ונתת לחם פנים". ואלו במנורה, היינו מצפים שהכנת השמן תהיה חלק ממנה ותיכתב מיד אחר מעשה המנורה.  אלא שרק אצלנו מגיעים הפסוקים העוסקים בשמן, ולמעשה הם גם לא שייכים ל'תרומה', שכן אינם עוסקים בהבאת השמן למשכן אלא בעצם סדר הנרות. ואכן, הן סידור לחם הפנים עצמו והן סידור הנרות מופיע בויקרא כד, ולכאורה שם מקומו ולא בפרשת תצווה.[1]

זאת ועוד: הרמב"ן כותב שהכוונה ב'תמיד' היא לנר המערבי שאכן דלק ברציפות. אולם ברבינו בחיי נמצא חיזוק לקושייתנו, שכן הוא פירש 'תמיד' לא כפירוש לאיכות הזמן שדלק הנר, אלא שהמנורה חייבת להיות עם הנר; כלומר לדידו, התמיד מתפרש כקשר בל יינתק בין המנורה ובין הנר, וא"כ שוב קשה שבעתיים מדוע הפרידו בין המנורה – בתרומה – לבין הנר?

ובכלל, כל פרשה זו תחילתה מוזרה משהו. שהרי 'ואתה תצווה' – למרות שמשה לא מוזכר בפרשה – הפרשה היחידה מאז נולד[2] – הציווי הוא כאלו משה בעצמו יצווה, למרות שאין לו חלק כלל בתפקיד הדלקת המנורה וכו'. וגם 'ויקחו אליך' לא ברור, שהרי מה למשה ולשמן?[3]

מרש"י עולה כי לא הבין כרמב"ן. לדידו[4] כוונת התורה ב'נר תמיד' איננה לנר האמצעי, אלא לשאר הנרות. וא"כ לשיטתו, יש לנו הבדל בין ה'תמיד' של השולחן ל'תמיד' של המנורה, ורש"י אכן עמד על כך.[5] בשולחן, הגמרא במנחות מספרת על רציפות מלאה, כשאפילו שנייה אחת לא נותר השולחן ריק מלחם הפנים. מדוע שני המושגים הזהים לכאורה מתפרשים באופן שונה?

נראה כי ההבדל הוא שהשולחן מסמל את הצד החומרי של האדם ואלו המנורה את הרוחני.[6] בצרכים הפיזיים, יש צורך בתמידיות. ולכן אין שעה שהאדם כאדם לא זקוק לצרכים פיזיים. אבל בצרכים הרוחניים, התורה מלמדת אותנו כי אסור לשמור על תמידיות של רציפות מוחלטת. אלא יש כאן 'תמיד' מסדר אחר.

תוס' בברכות יא: שואל מדוע בסוכה אנחנו מברכים כל פעם שאוכלים משהו ברכה חדשה 'לישב בסוכה', ואלו בברכת התורה אינו כן? ועונה שאנו לא מסיחים את הדעת כל היום מהתורה. למרות שאנו עושים דברים אחרים – רוב היום – התורה עמנו כל הדרך. זוהי תמידיות שאיננה רציפה, אבל היא מכסה את כל שטחי החיים.[7] המאירי במו"ק ט: אפילו מרחיב את הדבר הזה לשטח של התורה עצמה, ושואל מדוע לא נאמר בתורה שהעוסק במצווה פטור מן המצווה? אלא מי שחושב שיוכל להישאר בביהמ"ד כל היום ולא לעסוק במציאות של התורה, ולדידו הנחת תפילין או סוכה היא בזבוז זמן – הוא לא מקיים מצוות ת"ת. עיקר המצווה הוא שהתורה תהא מעשית, ותרד אל השטח. ולכן אין מציאות של לימוד תורה שהוא לא כולל את כל שטחי החיים. לכן נדרשת בדווקא הפרדה בין המנורה לבין השמן, כדי לדעת שאסור שיהיה מצב של 'תמיד' רצוף – כי אז אין סיכוי שהתורה תכלול את הכל.[8] ולכן משה, מי שקרוב אל הקב"ה, ורואה את התורה מנקודת מבט אלוקית, דווקא הוא צריך לדעת שהוא מרחיק את הנר מהמנורה, וזה פשר המעורבות שלו למרות שאין לו תפקיד במנורה.

[1] ובאמת רש"י שם מפרש 'ואתה תצווה' לשון עתיד. היינו שבפרשתנו אין כלל מקומו! וכן בספורנו פירש 'ואתה תצווה.. . ויקחו אליך' היינו שיתנו לך למשמרת. אלא שגם בפרשת אמור, הלשון היא 'ויקחו אליך', למרות ששם הגיע כבר העת להעביר את השמן לאחרים, כך שהפסוק קשה בכל מקרה.

[2] וראה על כך בבעל הטורים (וכן ברבנו בחיי על 'מחני נא מספרך', שכיוון שה' בכל זאת העניש בצורה חלקית, הרי שמשה היה צריך להימחות בצורה חלקית, ולכן נמחה רק מפרשת תצווה), ומקורו בזח"ג רמו,א. מדרש הנעלם זה"ח שה"ש קרוב לתחילתו ד"ה פתח ואמר. וכן ברא"ש ובפענח רזא. בעל הטורים מתרץ שהוא משום 'מחני נא', או כדי לא לפגוע במשה שהרי משה היה אמור להיות כהן. ושמעתי תירוץ נוסף שהרי במחלוקת קורח ייטען שמשה מינה את אחיו ולכן לא כתיב כאן דבר וחצי דבר.

ובהרחבה בלקו"ש טז תצווה-ז' אדר. הדגיש שם שזוהי הפרשה היחידה ששמה הוא בעצם אזכורו של משה רבנו, למרות שלא נזכר בתוכה (הביא ששמה בכמה מקומות הוא לא רק תצווה אלא 'ואתה תצווה').

[3] וראה בזה ספרי זוטא יט,ב, שמשווה בין פרה אדומה, שם נאמר 'ויקחו אליך', לבין השמן.

[4] רש"י הן אצלנו והן בויקרא כד.

[5] לשיטה במנחות שלחה"פ היה תמידי, מובן ההבדל בין המנורה לבין לחה"פ, וכ"כ רש"י. ואולם נדמה שגם לשיטה שלחה"פ לא היה תמידי, אלא די שלא ילין השולחן בלי לחם, עדיין המנורה יותר ממנו. שהרי הלחם צריך להיות כל הלילה וחלק מן הבוקר (ולכן הגמ' במנחות צט: ממשיכה ודנה בלימוד תורה שצריך להיות מקצת ביום ומקצת בלילה, כי אין די רק בלילה) ואלו המנורה צריכה להיות אך ורק בלילה. לא מבעיא לרוב השיטות, אלא אפילו לשיטת הרמב"ם שהטבת הנרות היא הדלקתן, מ"מ היו מדליקים פעמיים: פעם מערב עד בוקר, ופעם מבוקר עד ערב, ולא מדובר בפעולה תמידית כפי לחה"פ, שהוחלף רק פעם בשבוע.

[6] אין צורך בדוגמאות, ורק כדוגמא אפשר לראות שכשדוד מבקש לחם מאחימלך (שמ"א כא) הוא מציע לו את לחה"פ. הרי שהוא קיום פיזי. ואלו כשאנו מתארים את הפגיעה של היוונים ברוח (וכידוע דברי הלבוש בהבדל שבין חנוכה ופורים) הרי שהיא מתוארת כפגיעה במנורה. וראה ברכות נז שהרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה.

[7] וכ"כ רמב"ם הל' ת"ת פ"ג, שאדם שמפסיק מלימודו למצווה שאיננה יכולה להיעשות בידי אחרים 'יחזור ללימודו'. ושואלים האחרונים מדוע כתב 'יחזור ללימודו', פשיטא, ומתרצים שזה חלק מהגדרת לימוד תורה: כל מה שהוא עושה אחרת, הוא חלק מהלימוד.

[8] וראה משך חכמה כי תשא ל,כז שבמנורה היו יותר כלים מהשולחן, אלא שבמנורה הרבה מכליה היו מעצם גופא, ואלו בשולחן הכלים היו נפרדים. וכך הם הצרכים החומריים, שכ"א עומד בפ"ע, לעומת הצרכים הרוחניים, שרובם קשורים לעצם גוף המנורה.