שמחת התרת הספקות

"שמשנכנס אדר מרבין בשמחה" – קביעה זו של הגמרא (תענית כט) מצביעה לכאורה על כך שהחודש הזה הוא זמן שמחה. אולם בתוך עמנו אנו יושבים: הבה נשאל את עצמנו האם באמת יש אינדיקציה שחודש אדר הוא יותר שמח – האם יש בו פחות תאונות דרכים? פחות פיגועים? רק השנים האחרונות מזכירות לצערנו את דיזנגוף סנטר, קו 18, אפרופו, מרכז הרב ואיתמר. כמאמינים בדברי חז"ל ועם זאת כמתבוננים במציאות נכוחה עלינו לברר מהי אותה שמחה שעליה דיברו חז"ל, שכנראה שולחת את שורשיה מתחת לפני השטח ואיננה ניכרת במציאות.

מגילת אסתר מעמידה את דמותו של המן כמי שמעוניין לבוא אל המשתה שמח. הוא חותם על האגרות הקוראות להשמדת עם ישראל, ואז, פנוי מטרדות, "והמלך והמן ישבו לשתות". גזר הדין עתיד להתבצע רק לאחר כמעט שנה – המן הרי שותה בחודש ניסן, כשביצוע הגזירה מיועד לי"ג אדר בשנה הבאה. אבל הוא לא ממתין בסבלנות; הוא כבר שמח. מבחינתו המצוקה של היהודים מספיקה.

אסתר לעומתו, פועלת כל הזמן אכולת ספקות ומתח. היא מגיעה אל ארמון אחשוורוש כנגד רצונה, היא חסרת אמון בו ולא מגדת את עמה ואת מולדתה. גם כאשר מתבררים לה מימדי האסון הצפוי, היא נזקקת ל'שטיפה' ממרדכי לפני שתסכן את עצמה ותלך אל המלך אשר לא כדת, "וכאשר אבדתי אבדתי". אין פה נימה אופטימית נוסח 'וה' יעשה הטוב בעיניו', מסוגו של עלי או דוד. לא ברור לה כלל כיצד לפעול, היא רק מבקשת גיבוי של שלושה ימים צום "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו". היא גם לא אומרת למלך מה מפריע לה, והמלך מרגיש ושואל "מה שאלתך ומה בקשתך". כך בהגעתה על אחשוורוש וכך גם ביום הראשון של המשתה.

המן איננו מסופק. הוא תמיד יוזם: כשהוא מלא חימה על מרדכי, הוא מבקש להשמידו. כשהוא רוצה להשמיד עם שלם הוא איננו מתייעץ אלא 'ויאמר המן למלך אחשוורוש' – הוא מעולם לא 'מציע' אלא 'אומר'. אמנם לגבי דרך הפעולה מה לעשות במרדכי הוא זקוק לעצת אשתו, אבל אז הוא בא לומר בחדות למלך  לתלות את מרדכי. הוא שואף למצבים פשוטים של שמחה פשוטה ודורסנית, וכשיש מישהו המאיים מנקודת מבטו על השמחה – מרדכי – הוא משמיד אותו.

נקודת השבירה אצלו תבוא כאשר הוא יגיע למשתה השני בלי להיות מוכן, אלא "והמן נדחף אל ביתו" – קצב האירועים שולט בו. אסתר, גם באותו משתה, עדיין מתפתלת: "אם מצאתי חן בעיני המלך ואם על המלך טוב": נפשה של אסתר נמצאת כל הזמן תחת סימן שאלה. היא אף פעם לא בטוחה שדרכה תצלח. ואלו המן, שהכל ברור ופשוט לו, מוצא את עצמו לראשונה בסיטואציה שבה הוא מובל, מגיב. לראשונה הוא יצטרך לבקש מאחרים: "והמן עמד, לבקש על נפשו מאסתר המלכה". עצם ההצטרכות שלו להיות תלוי באדם אחר, לראשונה, מהווה שפל מבחינתו עוד לפני שנגזר עליו עונש כלשהו. המגילה אף ממשיכה ומתמקדת ברגש אנושי זניח לכאורה "הדבר יצא מפי המלך, ופני המן חפו". מדובר כאן באדם המועמד להיות נידון למוות, מה רלוונטי לגבינו שהוא נעלב רגע לפני הקראת הדין? אלא שמותו האמיתי של המן איננו בתלייתו, כי אם בשלילת זהותו, ב'פני המן חפו'. הוא לא רגיל לזהות שאינה מנצחת ומתהוללת, והמצב החדש מבחינתו הוא 'טוב מותי מחיי'.

משנתלה על העץ, והרבה לפני שבאמת נדע אם רווח והצלה עמד ליהודים (כמעט שנה לפני! אנחנו בניסן, והגזרה הייתה על אדר הבא, כאמור) כבר יש שמחה וששון: ומרדכי יצא מלפני המלך. הגזרה עדיין קיימת, ומי מבטיח לו שעם ישראל יגבור בשנה הבאה על אויביו? שמחה מה זו עושה?

במהות העניין, שמחת פורים היא שמחה שאיננה ודאית: אף אחד לא מבטיח לנו שננצח. אנחנו אכולי ספקות, כאסתר. אבל דבר אחד יודעים מרדכי ואסתר: את שלנו עשינו. הזהות שלנו ברורה לנו. אסתר מבינה שאם היא הגיעה להיות מלכה, זה מחייב; הקב"ה מדבר אליה ומטיל משימה כלשהי על כתפיה. משהבינה את זה, ומשפעלה ככל יכולתה, היא מחזירה את המנדט לקב"ה: הוא יפעל שננצח במלחמה עצמה. נקודת השפל של המגילה היא 'העיר שושן נבוכה' ונקודת הגאות היא 'והעיר שושן צהלה ושמחה'. לאמור: השמחה איננה אלא היפוכה של המבוכה. כשאתה יודע מי אתה, ואת איזה עם אתה מייצג, שום דבר כבר לא מפריע לך. גם אם אויבי ישראל יעשו פיגועים, הם יכולים להכאיב, לפצוע, להרוג, אבל הניצחון הוא שלנו כל זמן שאנחנו יודעים מהי הזהות שלנו.

זוהי השמחה של פורים: לא שמחה של ניצחון גדול, שהרי גם אחרי מגילת אסתר נשארנו בגלות, המשכנו להיות 'עבדי אחשוורוש' ועד לעלייה מלאה של יהודי הגולה לבניין א"י הדרך ארוכה. אבל שמחה של התרת הספקות. הבעש"ט אמר ש'עמלק' בגימטריה הוא 'ספק' (240), והניצחון שלנו הוא על הספק המכרסם בנו ועל חוסר האמון בעצמנו ובמה שאנחנו מייצגים. עמלק נראה בטוח לכל אורך הדרך, אולם השחצנות מסתירה מאחוריה חוסר ביטחון עצמי מובנה, וצורך לאשש את הקיום, ולכן יהודי אחד שלא כורע ולא משתחווה מערער אותו. היהודי, מאידך, אכול ספקות, אבל כשהוא יודע מה זהותו, איש לא יכול לו. 'זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך'; עמלק יכול לבוא רק 'בדרך', כשאנו חוששים ובמצב לא יציב, אבל הקביעות היא רק לעם ישראל.