על האגוזים

בס"ד

על מנהגי הסימנים שהגמרא מביאה לאכול בראש השנה, וברוב קהילות ישראל נהגו לאוכלם בסעודת ליל ראש השנה, הוסיפו הראשונים כמה וכמה מאכלים: את חלקם אוכלים, ואת חלקם אין אוכלים. הכל בו (מובא בדרכי משה או"ח תקפ"ג) מביא שהר"ם לא היה נזהר מלאכול שום ואגוזים, ואולם המשיך והביא שיש שנזהרים מלאכול אגוזים בראש השנה ואומרים דאגוז בגימטריה חטא. טעם שני שלא לאכול אגוזים מובא שם בשם המהרי"ל, משום שמוציאין כיחה וניעה של התפילה. להלכה פסק הרמ"א שאין לאוכלם, הן מצד הגימטריה והן מצד ההפרעה שהם גורמים לתפילה.

 

מנהג זה שלא לאכול אגוזים מושך את הלב למצוא לו טעם אמיתי. הטעם שהובא בכל בו קשה:  ראשית, אגוז בגימטריה אינו חטא; אגוז עולה רק כדי שבע עשרה ו'חטא' כדי שמונה עשרה. אבל אם זו איננה 'בעיה' אמיתית, שהרי ידוע שבגימטריה מספר אחד אינו מעלה ואינו מוריד ('כולל'), הרי שהגימטריה של אגוז עולה גם כדי המילה 'טוב': שתיהן עולות למספר שבע עשרה. מה ראו לאסור, כנגד מספר שאיננו מדויק, ולא להתיר, כנגד מספר העולה בדיוק כדי המילה 'אגוז'?

ועוד קשה על טעם המהרי"ל: אם אין לאכול אגוזים משום שהם מרבים כיחה וניעה בתפילה, הרי היה לאוסרם כל השנה; מאי שנא בתפילת ראש השנה שאסרו דווקא אז משום כיחה וניעה?

 

ראש השנה הוא אותו יום השישי, שבו נברא אדם הראשון, ומאז בריאתו, מדי שנה, הוא עומד בדין. אותו היום שבו נולד, בו קלקל ואכל מעץ הדעת. מה משמעותה של אכילה זו? היה זה כבר הרמב"ם שהעלה במורה הנבוכים את השאלה הגדולה, וכי לפני חטא אדם הראשון לא הייתה בחירה? וכי לא היה רע עד לחטא עצמו? הרמב"ן משיב (ורמח"ל ואחרים הרחיבו וביארו) שאכן היה רע, אלא שהוא היה חיצוני לאדם. התאווה לבחור בו הייתה משולה לרצון של אדם נורמטיבי לקפוץ אל תוך האש: הוא מסוגל ויכול ורשאי לעשות כן, אבל אין לו כל סיבה. גם לאדם הראשון ישנם רצונות להשתייך לחלקים הנמוכים של אישיותו, אבל הרצונות באים אליו 'מבחוץ'. רק אחרי האכילה מעץ הדעת, כאלו מכניס האדם את הרעל של הרע אל תוך גופו: הוא מערבב בין טוב ורע, ומכאן ואילך הכל יהיה קשה כל כך; הוא יתייחס אל התאווה שלו לא כאלו החלק החומרי שבו משתוקק אליה, בעוד החלק הרוחני איננו זקוק לה, אלא יאמר תמיד 'אני רוצה': האני שבו הוא מגדיר את עצמו, מזוהה כלפי עצמו עם התאווה עצמה.

 

כך למעשה איבד אדם את הבחירה מיד לאחר יצירתו, עם הליכתו אחר דברי הנחש והאשה.  הבחירה הטהורה היא בין טוב נפרד ומזוקק לבין רע נפרד ועומד בפני עצמו. כאשר מערבבים ביניהם, נוצר בלבול ואז קשה להתנתק מהחטא, כיוון שהוא מעורב בתוך הטוב עצמו.

 

מעודי תמהתי: מצוות ראש השנה היא תקיעת השופר, והשופר הרי הוא סמל לעקדת יצחק:

"אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" [ראש השנה טז,א].

 

כולם היינו מצפים למצוא את קריאת התורה של העקידה – שהוא המקור לתקיעת השופר והמוטיב שהאמוראים מוצאים בתקיעה עצמה ("מעלה אני עליכם כאלו עקדתם את עצמכם") – בקריאת התורה של היום הראשון, שהוא עיקרו של ראש השנה. ברם ביום א' של ראש השנה אנו קוראים בסיפור שאיננו קשור כלל, לכאורה: בגירוש הגר וישמעאל. אפשר אמנם למצוא את המימד של התשובה ושל הכפרה – "באשר הוא שם" – בסיפור זה, אבל נדמה כי ראוי היה לפחות להקדים את העקידה, שהיא היא עצם הלוז של ראש השנה, ולא למצוא רעיונות בתוך מימד הכפרה שמתגלם בסיפור של ישמעאל. מדוע אפוא הקדימו קריאה זו?

סיפור זה (בראשית כא) מתחיל בשמחה: יצחק נולד, נמול, נגמל, יש משתה, וכולם שמחים. הכל הולך כשורה; ברם אז הרע, הוא ישמעאל בסיפור, מתערב בתוך הטוב: "ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק". ושרה, בחושיה החדים, היא שמצליחה לזהות כי דווקא ההפרדה היא שטובה: "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". אברהם אבינו מתקשה להפריד בין שני ילדיו, אבל הקב"ה לא נותן לו אפשרות אחרת: "כל אשר תאמר שרה אליך שמע בקולה, כי ביצחק ייקרא לך זרע". ידועה דרשת חז"ל: "ביצחק, ולא כל יצחק". יש צורך לחתוך בבשר החי, ולהפריד בין הטוב ובין הרע. דווקא הגירוש, שבעינינו הוא לא טוב, הוא הנצרך.

כאן אנו עוברים אל המדבר. הגר לוקחת את ישמעאל: הילד הרע, ואמו – שבסיפור הזה לפחות אין בה מתום, והיא נאלצת לגלות יחד עמו. הילד חולה, המים כלים מן החמת, קריאותיה לא נענות ורק אחרי שהיא עושה את מה שאינו הגיוני – משליכה אותו תחת אחד השיחים – דווקא אז נשמעת תפילתה. רק אחרי ששוב נעשית הפרדה בין הטוב ובין הרע, בין האם ובין הילד; רק משהילד עומד בפינה בפני עצמו "ותשלך את הילד תחת אחד השיחים ותלך ותשב לה מנגד הרחק…" דווקא ההפרדה הזו גורמת שבכייה יישמע, ואז המלאך אומר "כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם".

 

כשהרע נבדל לעצמו, אז הקב"ה מרחם גם עליו ופוקד גם אותו. כל זמן שהוא מעורב, הוא מפריע לטוב לגלות את עצמו, וגם הרע עצמו לא יכול למצוא את נקודת המיצוי שבו, שהיא עצמה טוב, וממילא הגאולה חסומה הימנו. גם אחר כך, כשאברהם ואבימלך כורתים ברית, שוב חוזר אותו ניואנס: ברית עניינה חיבור בין שני מחנות או שני יריבים, ואלו הברית בין אבימלך ואברהם מסמלת חשדנות ועוינות והפרדה: "וַיַּצֵּב אַבְרָהָם, אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן – לְבַדְּהֶן.  וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל-אַבְרָהָם:  מָה הֵנָּה, שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ – לְבַדָּנָה. וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי:  בַּעֲבוּר תִּהְיֶה-לִּי לְעֵדָה, כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת". הפרדת כוחות! הכבשות שלך כדי שלא תוכל לומר שהבאר היא לא שלי.

 

הברית הזו היא הבירור של ראש השנה. ביום הכיפורים ייצאו מאותה נקודה בבית המקדש שני שעירים, אחד אל קודש הקודשים והאחר אל העזאזל. הטוב וגם הרע, יוצאים מאותה נקודה. אבל עוד לא הגענו לשם. בראש השנה אנו לא טוענים שגם הרע הוא טוב. בראש השנה אנחנו רק רוצים להבדיל בין הטוב ובין הרע, להציב כל אחד בפני עצמו, לדעת לחדש את הבחירה. אם נסיר את הערבוביה ונעמיד מחדש את המחיצות, נוכל להיות בוחרים, להחזיר את הבחירה האנושית ולהסיר את הטשטוש ואת הערבוביה שכל כך מקשים על ההחלטות שלנו במשך כל השנה.

 

הגמרא שואלת מדוע לא אומרים הלל בראש השנה:

אמר ר' אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה? [ראש השנה לב,ב]

 

לכאורה הרי ישנם שלושה ספרים שנפתחים בראש השנה, ספר הצדיקים, ספר הרשעים, אבל גם ספר הבינוניים? (ראה ראש השנה טז,ב, בשם רבי כרוספדאי) מדוע הגמרא מתעלמת פה מספרם של בינוניים?

התשובה היא שראש השנה אינו זמן לבינוניים. להם יוקדש כל עיצומו של יום הכיפורים, שהרי הספרים של הצדיקים והרשעים נחתמים כבר בראש השנה, ורק בינוניים תלויים ועומדים במהלך כל עשרת ימי תשובה. בראש השנה כביכול אין בינוניים: יש הפרדה – אלה לחיים ואלה למיתה; יש רק שחור ולבן, צדיק או רשע, אבל לא בינוני. הטוב והרע חייבים להיבדל.

 

לכן אנו לא אוכלים אגוז, כי אמנם הוא בגימטריה 'טוב', אבל הוא מסמל גם את ה'רע'. בראש השנה אנו לא מוכנים לערבב בין הטוב והרע, ולאכול משהו שיכול לסמל את שניהם.

 

ומעתה מובן שאמנם כל השנה ודאי שיש ליזהר שלא להפריע  לתפילה על ידי כל דבר הגורם לכיחה וניעה ומעכב את התפילה. אבל בראש השנה האגוז מפריע לא רק לתפילה, אלא לעצם השופר. המעיין בתוך דברי מהרי"ל עצמו, יראה שהוא אסר משום שהאגוז מפריע בזמן התקיעה, כשהציבור משתעלים ומפריעים לבעל התוקע, והרי יש חובה לשמוע את התקיעה מתחילתה ועד סופה (עיין גם בדבריו המובאים בסימן תקפ"ט), ולא כמו שציטט אותו הרמ"א כאלו המהרי"ל אסר להפריע לכל התפילות (הנפקא מינה כמובן שלפי המהרי"ל עצמו אין איסור לאכול אגוזים אלא בבוקר, וגם לא בראש השנה שחל להיות בשבת). מהו אותו שופר של ראש השנה? כל השנה אדם משתמש במוצאות הפה: אותיות השפתיים, הגרון, הלשון וכו'. ואולם בראש השנה תוקעים את הדבר היחיד שהוא נשימה טהורה, ללא חיתוך אותיות ודיבור.  זוהי אותה 'נשמת חיים' שהקב"ה נפח מדיליה אל תוך אדם הראשון, בראש השנה שלפני תשע"א שנים (ראה לקוטי תורה לאדמו"ר הזקן ד"ה "תקעו בחודש שופר"). כל ראש השנה החיות שהכניס הקב"ה אל האדם נפסקת, והאדם מצווה להיות מי שמתפעל את היצירה ושמה אדם. מדי שנה נצרך אדם  לחדש אותה, כשהפעם אנחנו לוקחים את עצם החיים, את הנשימה, ומעבירים אותה בתוך השופר. מן המצר קראתי יה – ענני במרחב יה! האם נדע להפריד בין טוב לרע? האם נוכל להסתכל בכל מה שמוגדר כ'אונס' בחיים שלנו, בכל המעגלים שאנחנו נגררים אליהם, בכל אותם רע וטוב המשמשים בערבוביה, ולדעת איך לצאת מתוך מאחז הסבך, להתיר את הקשרים ולצאת מהמעגלים הללו אל מציאות חדשה?

 

"מלך זכור אחוז קרן": אברהם אבינו מוצא את האיל בתוך סבך, נאחז בסבך בקרניו. הכל מעורבב ("מחננים בלב בשר/ נהלם כיחיד נתבשר/ בעצי השבכות". מתוך פיוט לליל א' דסוכות). רק אחרי שאברהם מפריד את האיל מתוך הסבך, הוא יכול להעלות אותו לעולה. המציאות היא של סבך, חושך ואור גם יחד. ישנו אותו "אור עולם באוצר חיים", אור ששת ימי בראשית שלא היה מעורב בו כל רע. עד שבא אדם הראשון, וגרם ל"אורות מאופל", לבוקה ומבולקה של טוב ורע. תקיעת השופר היא התפילה שלנו שנדע להעביר את אותה נשימה בסיסית – עצם החיים – דרך השופר, אותה נשימה שהיא כח הבחירה הקמאי שניתן לאדם, עוד לפני שהפך את החיים האמיתיים, הנפרדים, שבהם טוב ורע לא מעורבים, לעיסה דביקה של החלטות בלתי אפשריות.

הקב"ה שומע תרועת עמו, והוא יענה על תקיעה שכזו, על ידי הבהרת המציאות, והבאת מציאות חדשה, של תחיית המתים, של קיבוץ גלויות, של "תקע בשופר גדול לחרותנו".

 

[פורסם במקור ראשון, מוסף שבת, כ"ט באלול תש"ע, 8.9.10]