סיפור פשוט

בס"ד

סיפור פשוט

 

המשנה אומרת 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' (תענית כט) ורש"י מבאר 'ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח'. הקשר בין פורים לפסח אפשר שכל כולו מתמקד בפורים, שהרי שני חלקים היו לנס: הצום בן שלושת הימים, הוא המשתה שבסיומו נתלה המן – בפסח; והמלחמה והמנוחה ממנה – כמעט שנה לאחר מכן, באדר. אפשר גם שיש קשר מהותי בין חג הפורים וחג הפסח. הרב ישעיה שטיינברגר עמד על קשר ניגודי במאמרו (גיליון 712), ואנו נלך בדרך אחרת ולפיה פסח אינו אלא המשכו של חג הפורים.

 

איך מתכוננים לליל הסדר? החובה נמצאת בהגדה: "אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את כל התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים". אבל מהו בעצם סיפור יציאת מצרים?

רבים מאתנו עסוקים לא רק בניקיונות אלא בחיפוש השנתי אחר הגדה חדשה: וההגדות אכן לא מאכזבות – הן קיימות למאות ולאלפים; אלו בפלפולים דחוקים ואלו בניתוחים פסיכולוגיים של ארבעת הבנים; אלו בקיבוץ שיטות הראשונים, ואלו מקבצות פירושים ורעיונות על ספר שמות; אחרות מלקטות מושגים הלכתיים הקשורים בפסח ובמצוותיו. הצד השווה שבכולן שהן עמוסים לעייפה בפירושים על החלק המרכזי: 'מה נשתנה', ד' הבנים וכד', ומזניחות לחלוטין את פיוטי ההגדה ואת הניסיון להבין באמת מה הרקע ל'חד גדיא' ומהו רעיון הנומרולוגיה שב'אחד מי יודע'. הילדים עסוקים בלימוד אובססיבי של פירושים והגדולים מחפשים את הפירוש המקורי ביותר לקטע בהגדה שהוקצב להם על ידי עורך הסדר. ברם כל הפירושים יוצרים מיסוך שמסתיר עובדה בנאלית: סיפור יציאת מצרים הוא סיפור פשוט בתכלית הפשיטות, ללא דרשות וללא עיקומי אצבעות. ה'והגדת לבנך' איננו מתקיים בפירוש מתחכם כזה או אחר אלא בזרימה הטבעית של הטקסט, בריתמוס שמן 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו' ועד 'ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו'.

 

מהי אותה "מצוות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן" (רמב"ם חמץ ומצה ז,א)? האם לחזור על פרשיות שמות, וארא ובא, בצירוף תקציר קליל של ספר בראשית? האם להתמקד בטעמי המצוות: פסח מצה ומרור (כדברי ר"ג על כל שלא אמר ג' אלו לא יצא ידי חובתו)? שומה על הילד הממוצע שכבר למד את סיפור יצ"מ כפשוטו וגם יודע להבדיל בין מצוות הלילה וטעמיהן. במה בדיוק עסקו כל אותו הלילה בבני ברק? כאמור לעיל, הפירושים ליציאת מצרים מחמיצים את המצווה, שכן הם עסוקים בסיפור על יציאת מצרים בשעה שאנו מחפשים אחר סיפור ביציאת מצרים. הסיפור הפשוט נעדר: "אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא"  (פסחים קטז). ההגדה, שזועקת סיפור היסטורי, מסתתמת בכוונות נסתרות, השוואות לשוניות, גימטריות ושאר מרעין בישין. גם הגרי"ז מבריסק, שחידש שסיפור יצ"מ מתקיים על ידי לימוד הלכות הפסח (ומקור לדבריו בתוספתא סוף פסחים, וכ"כ הטור או"ח תפ"א) אמנם מאתגר יותר את מצוות 'והגדת לבנך', אבל ברי לכל בר דעת שלימוד הלכות קרבן הפסח איננו עיקר העניין.

 

כאן נמצא מהות הקשר שבין פסח לפורים. הגמרא הגדירה את האפרוריות של סיום קריאת המגילה כ'אכתי עבדי אחשוורוש אנן' ואעפ"כ אנו שמחים. אחשוורוש ממשיך למלוך ואיש איננו יודע מה ילד יום ואיזו הסרת טבעת עשויה להיות למחרת. ועדיין אנו מתבסמים. שכן פורים לא נושא בחובו שום בשורה של גאולה מלבד הגאולה הגדולה מכולם: אנחנו יהודים! לאן שלא נלך ובאיזו דרך חתחתים שלא נעבור, הגויים לא יכולים לקחת מאתנו את ה"אתה בחרתנו מכל העמים". גם אם נישאר שייכים למחנה הנרדפים והנרצחים, הוא בחר בנו.

 

בשנים האחרונות היינו עדים לצערנו לפיגועים לא מעטים בימי אדר: אפרופו, דיזנגוף סנטר, מרכז הרב, איתמר. האם אמרת המשנה 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' נועדה לתעתע בנו? הגמרא כלל לא מסייגת את המשנה, ולכן נראה כי המשמעות נשארת נצחית. הכיצד? נראה כי השמחה של פורים לא משתנה גם בעקבות פיגוע: במהות העניין לא מובטח לנו בסיומה של מגילה שננצח; יש אגרות ראשונות וכנגדן אגרות אחרונות; המלחמה עוד לא נערכה וכבר העיר שושן צהלה ושמחה. אף אחד לא מבטיח כי מחר לא יקום המן חדש וישחד את אחשווורוש להורגנו, אבל זה לא מפריע לנו לשמוח. כי כשאנחנו יודעים מי אנחנו וכשאיננו שוקעים במחשבות נוגות כיצד להימלט בית המלך מכל היהודים, גם אם התוצאה הסופית איננה בידינו, אנחנו כבר יודעים שנבחרנו. אם לטוב או למוטב – זה בידי הקב"ה. יכולים אוה"ע לעמוד עלינו להורגנו, אבל עובדה אחת הם לא יכולים לקחת מאתנו: אנחנו נבחרנו. גם אם נבחרנו ללכת כצאן לטבח, עדיין נבחרנו.  ומכאן השקיעה אל תוך היין, שמאחד בין אלה שהטיבו לבם ביין לבין אלה שהם אובדים ומרי נפש – שכן השיכור אין לו בעולמו כלום מלבד עצם חייו. ומשכך, העולם כולו דומה עליו כמישור. שמח או אבל, הוא בורח אל היין כדי להתנתק מכל הדברים החיצונים וכדי לשתות את כוס החיים עד תום. איננו בטוחים איך תסתיים המגילה, אבל גם אם חלילה הייתה מסתיימת בצרה – אנחנו נבחרנו: זה מה שגורם לנו שמחה גם אם עת עצב היא. אירועי חודש אדר יכולים ללכת לכיוונים מנוגדים ועדיין ההפנמה כי הקב"ה פנה אלינו, אם לטוב או למוטב, היא שמושגת ע"י משתנה היין.

 

זו משמעות הזיכרון. לכל אדם יש דברים החקוקים על לוח לבו, אשר שום דבר לא יכול למחות אותם. אלו הם רשמים, התפעלויות של הנפש, שמבטאות את ייחודו ואת שונותו מהאחר. השיכור מפשיט מעליו את הסינון החיצוני ומאפשר ל'אני מאמין' שלו, ה'זיכרון', לפרוץ החוצה. זוהי קבלת התורה של פורים, כאשר משמעותה משתנה: לא קבלה אובייקטיבית של מספר כלשהו של  חוקים כמו שהייתה בהר סיני, אלא התחייבות חד צדדית מצדנו לכתוב את הדברים על לוח לבנו. התורה נחקקת והופכת למהות אחת עם מקבליה, ושום מודעא לא תוכל לבטל את הקבלה הזו. זוהי תורה שאיננה נמדדת בכמות, אלא באיכות הקשר בין מקבליה ובין מי שמסר אותה לישראל.

 

ובליל הסדר, אחריותו של כל אב היא להוריש לבנו את אותו 'זיכרון', להעביר את הלפיד הכי בסיס אל דור העתיד. בלילה הזה מוטלת על כל אב החובה להוריש לבנו את החוויה של בחירת עם ישראל. הקב"ה פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנוגפו את מצרים ואת בתינו הציל. לא מצוות היו הזכות של עם ישראל במצרים, וגם אלו שהיו – דם מילה ודם הפסח – התמקדו בדם: שהרי "הדם הוא הנפש", ואת הנפש נתנו לקב"ה במצרים. סרוחי מעש, שבעי רוגז, עדורי אמת, עמוסי בטן – מכל אלה אבה הקב"ה תהילה – והיא תהילתו! הקב"ה הבטיח להוציאנו, והבטחה לעולם איננה בתמורה למשהו. ללא תורה, ללא סיבה נראית לעין – הוא בחר בנו מכל העמים. אין פה שום משמעות לרציונל, ולכן אפילו כולנו חכמים מצווה עלינו לספר. שכן הסיפור הזה הוא על עצם הקיום שלנו, איך יישקני מנשיקות פיהו ואיך טובו דודיו מיין הרבה לפני שערבים היו דברי סופרים מדברי תורה. עם ישראל לוקח את הדם ומורח על המשקוף ועל שתי המזוזות, ומגדיר כלפי עם ועולם, ובעיקר כלפי שמיא, כי אין לנו דבר מלבד נפש יהודית, והיא הבית שלנו. בזה ה' בחר, ואת החוויה הזאת של הרצון האלוקי לבחור בנו יש להנחיל הלאה. הדוד בחר בתינוקת המושלכת באשפתות, מעורבת בדם הלידה, וקירב אותה עד להיותה רעיה.

 

המן איננו יודע כי באותו יום – ז' באדר – שבו משה רבנו נפטר – משה גם נולד. המהר"ל מבאר כי המן תופס את השנה כשנה לינארית: יש לה התחלה, בניסן, אבל היא גוועת לאטה כשמגיע אדר. הוא לא מבין כי הקמילה, עם מותו של משה, ואיבוד הזכויות שכרוך במוות זה, היא פריחה אביבית חדשה, של 'באותו יום נולד'. בשעה שלדעת ולשכל אין שום סיבה לבחור בנו ואנו נעדרי זכויות לגמרי, דווקא אז מגיעה הסיבה האמיתית לבחירה הזו שהיא למעלה מכל היגיון. ולכן בלילה הזה אנו שותים ארבע כוסות של יין, דרך חירות. זהו תהליך הקשה שבעתיים מהתהליך של פורים. שכן קל מאוד ליחיד לשקוע אל היין ואל החוויה העצמית, ולזנוח את כל מה שמסביב . אבל להנחיל את חווית השכרות לאחרים? להעביר לבנים את היכולת להתנתק מן הסיבות ההגיוניות ההולכות ומתחלפות, ולשקוע אל תוך מוחלטות של היות נבחר, אל ודאות קיומית שאין לה תחליף? האם יצליח השיכור להעביר מסר מוגדר של חוויות מימי שכרותו? כיצד יכילו כלים רציונליים את מה שהוא מעל לדעת?

 

ולשם כך נוצר סיפור. סיפור, עיקרו הוא דווקא בסובייקטיביות שלו, בזה שלעולם איננו נשנה בדייקנות זהה, ובנראטיב האישי כל כך שכל מספר מדביק לו. הסיפור הוא פשוט ביותר, את פרטיו כולם מכירים, ואת הניסים כבר למדנו ונלמד כשנתעסק בספר שמות. אבל הדגש בליל הסדר הוא על המפגש הבלתי אפשרי של 'לא על ידי מלאך…אני ה". ללא פירושים, בקריאה של הטקסט עצמו, כל אחד ואחד מאתנו צריך להטיל את עצמו על הטקסט ולחשוב כיצד הוא חווה את הלילה הזה. איננו חפצים דווקא בתורתו של הבן החכם ואוהב המצוות, כי אם בסיעור המוחות של כל ארבעת הבנים, המתמודדים איש איש בדרכו עם הרעיון של הבחירה בהם. החכם מתמקד במשמעות הפרקטית של הברית – המצוות; הרשע מתמקד בעול ובמחויבות ולכן הוא כופר בעיקר הרעיון של הלילה הזה שכולו מבוסס על בחירה מחייבת; התם דווקא מרגיש את החוויה אבל לא יודע לשים עליה את האצבע, ולכן נענה בקיצור נמרץ וללא ציצים ופרחים: בחוזק יד הוציאנו ה'; ואלו שאינו יודע לשאול אי אפשר להפנות אותו אל ה'בחוזק יד' הלא הגיוני ששל רגע הבחירה שבו גאל הקב"ה אותנו אלא רק אל המשמעות של הסיבה לעצם הבחירה או לתוצאות של הבחירה: בעבור זה. כשכל אחד מארבעת הכיוונים הללו תוחם את רעיון הבחירה מכל עבריה, הרי שמעלתה של הבחירה והיותה מרכזית ועיקר הלילה קמה וגם ניצבה.  ה'זיכרון' התודעתי של העם, שנצרב בלילה הזה ביציאת מצרים, הופך לסיפור: האב מספר לבנו ואם אין לו בן אז אפילו הוא מספר לעצמו, וכך 'היום הזה נהיית לעם' קורם עור וגידים, עוטה מילים ומקבל משמעויות וניסוח.  החוויה הופכת למוגדרת, הסובייקטיביות מקבלת משמעות אובייקטיבית. אז כבר אפשר לדבר על מצוות: פסח, מצה ומרור.

 

'חייב אדם להראות את עצמו', כגרסת הרמב"ם (חמץ ומצה ז,ו). הניסיון להרגיש כאלו אני נעקר מהמציאות בת המאה העשרים ואחת והולך לאחור, למצרים, ואני עֵד לעשרת המכות וליציאה עצמה – פשטני משהו. אבל אדם בהחלט יכול לחוות גם בהיותו מסב לשולחן הסדר בביתו המפואר את החוויה הקיומית ולתהות מה גרם לקב"ה לבחור בו, מה משמעות האחריות המוטלת עליו ואיך ובמה היא מתבטאת. על כל אלה אפשר לספר גם אחרי שיגיע זמן קריאת שמע של שחרית.