זה ייגמר בבכי

הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים זקוף, ורק אז מניח את הקטורת על הגחלים ומתחיל מיסוך העשן. נקודה זו, המבחינה בין הצדוקים לפרושים, נוגעת במהות עמידת האדם נוכח האינסוף

מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה
והוליכוהו לעליית בית אבטינס;
השביעוהו ונפטרו והלכו להם. 

ואומרין לו: אישי כוהן גדול,
אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושלוח בית דין;
משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה
שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. 

הוא פורש ובוכה
והן פורשין ובוכין

(משנה יומא א, ה).

שבועה זו שהיו צריכים זקני בית הדין להשביע את הכהן הגדול יסודה במחלוקת בין הפרושים לבין הצדוקים האם הקטורת מובאת לקודש הקודשים ורק שם נהפכת לעשן (כדברי הפרושים), או שמא כבר בהגעתה אל קודש הקדשים הרי היא עשן.

הנה כך נאמר בפרשת אחרי-מות:

וַיֹאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה
דַבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹדֶשׁ
מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת
כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.

[…]

וְלָקַח מְלֹא הַמַחְתָה גַחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִזְבֵּחַ מִלִפְנֵי ה'
וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִים דַקָה
וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת.

וְנָתַן אֶת הַקְטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה'
וְכִסָה עֲנַן הַקְטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת.

לא ברור מדוע הבדל זה בדרשת הפסוק כה משמעותי עד שנצרכים להשביע כל כהן על כך. בתוספתא (א, ז) וכן בבבלי (יומא יט ע"ב) מובא סיפור על צדוקי ש'שמח שמחה גדולה' כאשר הכניס את האש מבחוץ, ואמר שכל ימיו היה מצטער על מקרא זה, 'כי בענן אראה על הכפורת', מתי יקיימנו כהבנתו – הצדוקית – עד שננזף על ידי אביו.

גם הביטוי הקשה של המשנה, 'הוא פורש ובוכה והם פורשים ובוכים', נשמע קצת בנאלי. מדובר כאן ברגש אנושי: אדם נעלב שחשדו בו בעודו כשר. האם יש מכניזציה של הרגשות? האם יש שלב כלשהו שבו מובטח לנו כי 'הוא יושב ובוכה והם פורשים ובוכים'? ובציניות, בלשון בית המדרש, האם זה 'דין' במעשה הקטורת?

ועוד: המשנה והגמרא מספרות (יומא לח) על בית אבטינס שלא רצו לגלות את הסוד המקצועי של מעשה הקטורת עד שאמרו עליהם 'שם רשעים ירקב'. חכמים קראו לאומנים מאלכסנדריה וניסו למצוא תחליף, אך לא יכולים היו לגרום לעשן להיתמר כדקל, אלא רק להפציע לכאן ולכאן. כלומר, הסוד היה לגרום לעשן להיתמר בצורה דקה למעלה. מה החשיבות בשאלה האם העשן מיתמר או מפציע (= מתפזר)?

פגישה או חצי פגישה

"צבר את הקטורת על גבי הגחלים ונתמלא הבית עשן" (משנה יומא פ"ה ה"א). הרמב"ם הוסיף שהיה ממתין בקודש הקודשים עד שיתמלא הבית עשן (הלכות עבודת יוה"כ ד, ט).

נראה שההבדל המרכזי בין עבודת הקטורת של הצדוקים לבין עבודת הפרושים נסב סביב השאלה כיצד נפגש בן אנוש עם הקב"ה. הצדוקים גורסים כי העמידה לפני ה' מתאפיינת בשבריריות אנושית, בהגעה של קיום מקרטע, לא יציב, אל 'מבית לפרוכת'. מה לו לאדם הקטן כי ינסה לפגוש פנים אל פנים את האינסוף? לשם כך אדם מראה את שפלותו לפני הקב"ה: מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה ישועתנו, מה כוחנו ומה גבורתנו; כענן כלה וכרוח נושבת. הקיום האנושי נכנס בדמות עשן גדול אל תוך קודש הקודשים. אין לאדם סיכוי למפגש ולכן הוא מתייאש מראש. הוא מגיע עם מיסוך גדול על פניו, בורח מן הקיום שלו עצמו, ומסתלק כל עוד נפשו בו.

אבל הפרושים, למרות הפער המובנה והבלתי ניתן לגישור, גורסים כי הכהן הגדול הוא לא רק שלוחו של מקום, אלא גם שלוחנו. כדברי הפייטן בסדר העבודה: "שמת על לוי לווית חן וחסד / ומכל אחיו כתר לו עטרת / עמרם נבחר מזרע לוי / אהרוןקדוש ה' לשרתך קידשת". הכהן מייצג את כל העם, ואם בחר בו ה' כנציג העם, הרי שעליו לבוא בכוחו זה ולהושיע את ישראל. הקב"ה נתן אפשרות להיפגש עמו אחת בשנה, ועל הכהן לקיים "וכל קומה לפניך תשתחווה"; הכהן מגיע עם כל קומתו אל הקב"ה וללא רגשי נחיתות.

השעיר לעזאזל הופך לאיברים איברים, שעיר החטאת והפרים נשחטים ודמם מוזה על הפרוכת ועל המזבח, אבל לפני שכל התהליך יתחיל הם עומדים להגרלה, לסמיכה ולשחיטה כיצורים חיים, נושמים, כישות קיימת. וכך גם האדם. ה' אף הוא זקוק לאדם לשותפות, שהרי אין מלך בלא עם; אנו עמך, ואתה א-להינו. "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך", אנו אומרים בסדר העבודה. אנו מגיעים יציבים אלי ארון הברית או אבן השתייה, עם כל האישיות שלנו. אין לנו רתיעה בעצם הכניסה ואין לנו צורך במיסוך. הקטורת שלנו לא מסתירה אלא מגלה את השכינה.

רק אז, בתוך קודש הקדשים, שומה על נציגנו, הכהן הגדול, להיתקל באינסוף, בקב"ה, והקיום האנושי אכן הופך לעשן. אבל יש עשן ויש עשן! העשן שלנו הוא אסתטי, ישר ומיתמר כלפי התקרה של הבית. רק אז יתפשט ויהיה לעשן שימלא את כל הבית. זו הייתה החשיבות של בית אבטינס, שידעו את הסוד של עירוב מעלה העשן, שגרם לעשן להיתמר ורק אז להתפזר. חובה על האדם לבוא אל המפגש הדור בלבושו, זקוף בקומתו, מיתמר ועולה ורק אז מפציע.

 זקוף אל מותו

אפשר לראות את כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים כגאוות האנושות; ברגע החשוב בשנה, במקום הקדוש ביותר, דורך בן אנוש. אבל למעשה הכהן הולך אל מותו – ולא רק אם הוא איננו ראוי: הוא נכנס למפגש עם האינסוף, מפגש שאינו אפשרי בכלל. אולי לכן נעשית עבודתו בבגדי לבן, בגדי מתים, שכן הכהן הגדול מלווה את עצמו למוות. אולי לכן גם פותחת פרשת אחרי מות העוסקת בעבודת היום בתיאור מותם של בני אהרן. כל זה עובר במוחו של מי שפוסע כנציג העם אל מבית לפרוכת, אחת בשנה – ולמרות זאת הוא נכנס בזקיפות קומה אל 'מקום להבת שלהבת', עד שרק כורח המציאות יגרום להתפוגגות של רגע הייחוד שבין אדם לבין בוראו. אזי יניח את הקטורת, וימתין עד שיתמלא כל הבית עשן. ההמתנה להתפוגגות האנושות מפני הדר גאונו של הקב"ה אף היא חלק מהעבודה. ורק אז הוא יֵצא.

הוא פורש ובוכה והם פורשים ובוכים. לא רק חשד שווא יש כאן, אלא תכתיב של מציאות קבועה מראש. הסוף הוא תמיד בכי; האדם נידון למפגש שברירי וחסר ייעוד עם האינסוף. בסופו של דבר הבית יימלא עשן. אבל שאלת השאלות היא איך יגיע לשם האדם: האם, כצדוקים, מתוך ויתור מראש על עצם הניסיון, על התקווה, על הניסיון לעלות בהר ה', מתוך ארעיות אנושית מובנית; או שמא כפרושים, תוך התעלמות מהגורל המר, מהסוף הידוע מראש, ומתוך העמדת פנים – שהיא היא כל התורה כולה – של ניסיון להגיע הלאה, להתקדם, לפגוש בכל זאת.

הפייטן תיאר זאת: "והם פורשים ובוכים שחשדו למי שמעשיו סתומים, שמא אין בלבו כלום". המעשים של הכהן הגדול אכן 'סתומים', שכן הם בנאליים, תמימים בשאיפתם ללכת בגאון עם הגאווה האנושית הבטוחה בעצמה למרות חוסר היכולת להתקיים לצד השכינה. את דאגת הבכי שבסוף התפשטות העשן הסיר מלבו. כרגע אין לו אלא מפגש ייחודי בין א-לוהים ובין אדם, ואף אחד לא יפריע לו לנסות ולעבור את כל התהליך כאילו אין בכי בסופו.

פיקציה ואמת

 במהלך מסעו של השעיר לעזאזל, כשיצא מזרחה במסעו אל ההר שממנו יושלך, אומרת המשנה כי כל שבעה מיל וחצי היו מכינים לאיש המוביל את השעיר סוכה ובה לחם ומים. הגמרא שואלת, והרי אסור באיסור חמור לאכול ביום הכיפורים, ועונה שלא הוצרך אדם לכך, אלא ש'אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו'.

נראה כי כאן מגדירה המשנה את משמעותו של הרע. השעיר לעזאזל אף הוא, אולי חלילה כמו האדם – הכהן הגדול – הולך מעדנות אלי הריסוק. מה בין הריסוק שלו בהר אל הריסוק של האדם בקודש הקודשים, משהמפגש יוליד עשן?

באה המשנה ואומרת לנו כי כל הקיום של השעיר הוא פיקטיבי. הרע לא באמת קיים; נותנים לו לחם ומים ועושים הצגה כאילו הוא עומד לאכול אבל בעצם לא מתכוונים שיאכל. הרע 'עושה שרירים' כאילו הוא נצחי, אבל המציאות שלו כבר מלכתחילה פרודה, מתפוררת, חסרת זהות מגובשת. הכול הצגה, כאילו רק בסופה נגזר דינו להיעשות איברים איברים, אבל גם לאורך כל המחזה זה מה שהיה למעשה הקיום שלו. ולעומתו  הכהן הגדול צועד – לפחות כל הדרך – מתוך תחושה של קיום אמיתי. המחזה שלו, גם אם סופו טראגי, אמיתי.

דווקא אחר החורבן, משאין לנו כהן גדול והכפרה נעשית על ידי כל יחיד, האחריות היא עלינו לשאת את האישיות שלנו ולהקריב את הקטורת שלנו בקודש הקודשים, מבלי לשבור את אישיותנו, להקריב את קיומנו הפילוסופי ולהתבטל לחלוטין. עלינו להקריב לה' את היכולת האישית שלנו לתת חלק אנוש לשמים, שהרי יום הכיפורים הוא גם יומה של תורה שבעל פה, תורה הבאה מן האדם ומן היכולות שלו.

[פורסם במקור ראשון, גיליון שבת, ט' בתשרי תשע"ב, 7.10.11]