וירא

בס"ד

תיאוריית המשפט בסדום – על הכלל ועל הפרט

המשנה בסנהדרין אומרת כי "אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב". מהו חטאם? פסוקי פרשתנו סותמים ואומרים לאקונית: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד". חטאם לא מפורש בכתובים, מלבד העימות בין אנשי העיר לבין לוט על רקע הכנסת האורחים שלו. הנביא יחזקאל אמנם מדבר על "יד עני ואביון לא החזיקה" – כלומר על בעיות בגמילות חסדים, אבל נדמה כי כדי לעמוד על אופיה האמיתי של סדום נידרש לעיון בגמרא בסנהדרין קט,ב. הכתובים עצמם עדיין לא מגלים די צורכם מה בדיוק החטא וכדאי לראות את הסוגיות התלמודיות.

הצורה שבה צובעת הגמרא את חוקיה של סדום מעלה צבעים גרוטסקיים, מגוחכים, אבסורדיים וכמעט קיקיוניים, כאלו היה מדובר בפארודיה שעושה הגמרא על רקע העיר סדום ולא באנשים חיים. הדמות שהגמרא בוחרת לעמת עם סדום היא אליעזר, עבדו של אברהם אבינו:

 

אליעזר עבד אברהם איתרמי התם פדיוהי אתא לקמיה דיינא א"ל הב ליה אגרא דשקל לך דמא! שקל גללא פדיוהי איהו לדיינא. אמר מאי האי? א"ל אגרא דנפק לי מינך הב ניהליה להאי וזוזי דידי כדקיימי קיימי.

הויא להו פורייתא דהוו מגני עלה אורחין; כי מאריך גייזי ליה כי גוץ מתחין ליה. אליעזר עבד אברהם אקלע להתם אמרו ליה קום גני אפוריא; אמר להון נדרא נדרי מן יומא דמיתת אמא לא גנינא אפוריא.

כי הוה מתרמי להו עניא יהבו ליה כל חד וחד דינרא וכתיב שמיה עליה וריפתא לא הוו ממטי ליה; כי הוה מית אתי כל חד וחד שקיל דידיה.

הכי אתני בינייהו כל מאן דמזמין גברא לבי הילולא לשלח גלימא הוי האי הילולא אקלע אליעזר להתם ולא יהבו ליה נהמא כי בעי למסעד אתא אליעזר ויתיב לסיפא דכולהו אמרו ליה מאן אזמנך להכא א"ל לההוא [דיתיב] אתה זמנתן [אמר דילמא שמעי בי דאנא אזמינתיה ומשלחי ליה מאניה דהאי גברא] שקל גלימיה ההוא דיתיב גביה ורהט לברא וכן עבד לכולהו עד דנפקי כולהו ואכלא איהו לסעודתא.

 

הסיפור הראשון מספר על תקנה בסדום, שלפיה מי שניזוק בידי חבירו וירד לו דם חייב הוא לשלם על הקזת דם. אליעזר עבד אברהם מגיע לעיר, נפצע מאבן, וכשמחייבים אותו לשלם, הוא זורק אבן על השופט ופוצע אותו ואומר לשופט הנדהם שהואיל והשופט חייב ממון לו, לאליעזר, ואליעזר חייב למי שזרק עליו את האבן, ישלם הוא – השופט – ישירות למי שזרק על אליעזר!

 

קריאת הסיפור נשמעת כחוק מטופש, פורימי, נטול כל היגיון. סדום, אחרי ככלות הכל, הייתה חברה שבה גרו אנשים, שהסתדרו – עם כל רשעם – עם חוקי המקום. אפשר להבין אפילו 'חוק'  מרושע, נוסח  ליל הבדולח, שבו הנאצים ימ"ש עשו פוגרום בחנויות היהודים והטילו על יהדות גרמניה לשלם כמיליארד מארק לפיצוי הנזק – חוק כזה ניתן להבנה מנקודת המבט האכזרית של מי שמטיל אותו: הנאצים ברשעותם מזיקים, הורגים, וגם מקבלים את רכושם של היהודים. במקרה זה 'לפחות' יש היגיון שכולו רֶשַע, אבל הוא הגיוני מנקודת המבט הנאצית. ואולם חוק סדום המקורי הרי אינו מכוון נגד אליעזר או נגד אורחים בדווקא; הוא רלוונטי לאנשי המקום כלאורחים כאחד. מה אפוא ההיגיון בו?

 

הסיפור האחרון מתאר את  אליעזר שיושב בסעודה. אסור לפי החוק הסדומי לאף אחד להזמין אותו, ואכן באי הסעודה מתחקרים אותו מי הזמין אותו. אליעזר מנצל את הפחד שיש מהכללים הנוקשים ואומר לזה שלידו: "אתה הזמנת!"; כך האיש נאלץ לברוח כדי שלא ישמעו שאכן הוא כביכול הזמין. אליעזר עושה כן לשני ולשלישי וכן לכולם, ואז הוא נותר לבדו, ואוכל את כל הסעודה.

 

גם בסיפור זה ניכרת הנימה ההיתולית, שבה אליעזר 'משתלט' בעזרת ערמומיות על החולשות הפנימיות של חוקי המקום, ומנצל אותן לצרכיו. אבל מה באמת הסיבה לכל זה? האם אין כאן חוק הגיוני? ובכלל, אחרי הכל סדום מעמידה דיינים ומערכת משפט. אי אפשר לדון אותם, בצורה שיסביר הרמב"ם בפרשת וישלח את חטא אנשי שכם, על כך שלא העמידו מערכת משפט. ברם מערכת סדום היא מערכת קיימת ויש בה חוק ומשפט. אם כן, מה המשמעות של העמדת מערכת מעוותת שכזו? איפה השלד ההגיוני בתוך האבנורמליה הזו?

 

גם הרעיונות המובאים בין הסיפור הראשון לשני משונים ביותר: רעיון 'מיטת סדום', שבו מקצרים ומרחיבים אדם; אליעזר כמעט ועולה על המטה, אבל אומר שמאז פטירת אמו לא ישן במיטה, וניצל.

גם רעיון הצדקה, שבו נותנים לעני צדקה שאין לה משמעות: מטבע שאין לו מה לעשות אתו, ורושמים את השם של התורם ה'נדיב' על המטבע, כדי שיוכלו ליטלו כשהאדם ימות – למקבל הצדקה אין מה לעשות במטבע שכן הוא זקוק ללחם ולא לכסף. בסופו של דבר התורם חוזר ויכול ליטול את המטבע שלו. אבל שוב, מה רצו לומר לנו כאן? הרי אם אנשי סדום לא רצו לתרום, לא היו תורמים כלל?

 

נראה שהגמרא רוצה להראות שבעיר סדום יש תיאוריה של חוק, שנדמה שהיא מוכרת לנו למדי מהעולם המערבי, בו כולנו חיים. הרעיון המרכזי הוא: 'אל תיגע בי'. מי שנפגע, מי שזרקו עליו אבן, לא אשם [רק] הזורק, אלא גם זה שזרקו עליו: מדוע בלטת מעל פני החברה? מדוע שומעים עליך? למה זה קורה דווקא לך? הרעיון הוא שאתה צריך להיטמע ככל שניתן כך שלא יראו ולא ישמעו עליך; אם זרקו עליך אבן יש עליך אשמה. ה'חיוב' שמוצא החוק לנפגע בשל כך שהקיזו את דמו הוא רק המחשה פורמלית של סיבת התשלום, אבל האשמה כרוכה בכך שבלטת מעל פני השטח. לו היית 'סדומי' אמיתי, לא היו שומעים עליך בכלל.

 

אדם שחי בחברה מתוקנת מבין שהמשפט הוא חלק מעולמם של בני אדם. אם יש כלי רכב על הכביש, הסטטיסטיקה תתן שיהיו תאונות ולשם כך נועדו דיני נזיקין. אם החברה גדלה ומתרחבת למסחר בינ"ל, אז יש חוזים בינ"ל, ומיסוי בינ"ל, ודינים שונים. חברה שבה יש לפרט משמעות היא חברה שמטבע הדברים יש בה גם דיונים בבתי דין ובתי משפט. הרעיון שלפיו 'אדם ישר' או 'אדם רגיל' יכול לא להגיע כלל לבימ"ש, ושלפיו מי שתבע הוא 'אדם רע', או איש מדנים, הוא שקר ומאפיין חברה שבה אין שום משמעות לפרט אלא רק לכלל: כשרק טובת הכלל נתונה, הרי כל מי שדואג לטובתו האישית או לקניינו הרי הוא 'מכביד על המערכת'. זהו השקר הגדול של סדום: עצם ה'טרחה' שאתה מטריח את ביהמ"ש לעסוק בעניינך, היא כבר אשמה. כל תביעה היא בהכרח 'רע':  יש שטאנץ אחד, מיטה בעלת גודל אחיד, ומי שלא מתאים, אינו שייך לחברה. זוהי תיאוריית השקר של העיר סדום, וזוהי תיאוריה רחבה בחלקים של העולם המערבי: עם התרחבות המסחר, החוזים, והקניין האישי, ישנם הרבה יותר תביעות; ישנם יותר טיפולים רפואיים ובהכרח יותר תיקי רשלנות וכן הלאה. בתי המשפט מוצפים בפניות, וגוברת המגמה ההפוכה שלפיה בעולם 'מושלם' ראוי היה כביכול כלל לא לתבוע, שעצם הדין הוא עצמו רע, בהיותו מצביע על סכסוכים ובהיותו מוציא מהרמוניה מדומה שבה הכל פסטורלי ואין בה תביעות.

 

זהו שקר, שכן עובדה היא כי המשפט אימננטי לעולם; בעולם מושלם אכן לא 'רוכבים' על כל הזדמנות להרוויח באמצעות תביעות פיקטיביות, אבל בהחלט ההתדיינות היא חלק מעצם החיים בעולם. את השקר הזה של סדום מנסה אליעזר להפריך: הוא מכריח את אנשיה להתמודד עם תפיסת העולם שלהם.

 

מה מציע אליעזר?

 

אדם כשלעצמו אינו רע בהגדרתו: יש אנשים טובים ויש אנשים רעים; כל אימת שדנים באינדיבדואל, אין אפשרות להגדיר בצורה כללית אם הוא טוב או רע, וכל מקרה לגופו. אבל כשמדברים על כלל, שם ההכללה כבר קיימת; גם אם מקבצים פרטים שחלקם טובים וחלקם רעים, אפשר לבנות חברה המוגדרת כ'רעה' –  ע"י אטימות ואדישות כללית. החברה הסדומית לוקחת פרטים ומנסה ליצור חברה כללית, שבה אין משמעות לפרט, אלא רק כלל הבולע אל קרבו את הפרטים; על אלו גוזרים שתיקה ומצווים עליהם לא להתבלט, לא לעשות רעש, לא להגיע לביהמ"ש, להיטמע בים הכללי וליצור אשליה של שלווה מדומה. הצדקה שניתנת להם אין לה שום משמעות במרחב הציבורי, ולכן המטבע נותר שייך לבעליו, ובמרחב הציבורי – שהוא 'הכל' בסדום – למעשה אין לו כל ערך.

באווירה הכה שלווה הזאת, בסדום, בה הדיינים יושבים בטלים והכל לכאורה טוב, אליעזר מראה להם בדיוק את האבסורד: הוא מנצל את ה"כלליות" לטובתו – צועק בריש גלי כי הזמינו אותו, ומנצל את הפחד הכללי כדי 'להתקדם' בסעודה. הוא זורק אבן על הדיין וכך מראה לדיין, כי עצם קיומו של הדיין – עובדה היא כי בכל זאת יש בסדום משרה של שופט או דיין – מראה בהכרח כי גם תיאוריית המשפט של סדום מבינה שיש צורך בסדרי דין ושהתביעה אינה רעה בהכרח. חברה כזאת, שבה הכלל 'בולע' את הפרט לתוכו, היא חברה המוגדרת כ'רעים וחטאים לה' מאוד'; עליה לתת ליחיד את מקומו בתוך העוגה הכללית, ולא להשתיקו.