הקיטל

בס"ד

 

מסופר על בנו בכורו של השפת אמת, ר' אברהם מרדכי, שכשהיה ילד, שאל את אביו בעל השפת אמת מדוע לובשים קיטל בליל הסדר. ענה לו:  כולם הרי קונים 'קפוטה' חדשה לליל הסדר, ולא רוצים שתתלכלך, אז מכסים אותה עם הקיטל…

אמר האמרי אמת, שכבר אז הבנתי שכוונתו לדברים גבוהים, אבל לא הבנתי מה. והיום אני מבין.

 

מה רוצה הסיפור החסידי הזה ללמדנו?

בפירוש דבריו נראה, שהרי הזוהר עמד על כך שבפסח אנחנו בורחים מן החמץ: בודקים אחריו בחורים ובסדקים, מבערים אותו והוא ב'בל ייראה ובל יימצא'. ואולם עוברת ספירת העומר ומגיעים לשבועות, ושם התורה מגדירה את קורבן היום – שתי הלחם – כ"ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתיים שני עשרונים, סולת תהיינה חמץ תאפינה" (ויקרא כג,יז) – הקרבן מוגדר כ'חמץ': בניגוד לאינטואיציה הבסיסית שלנו, שרואה עלייה רוחנית בין חג הפסח ובין חג מתן תורה, ואם חמץ נאסר בפסח הרי שקל וחומר לאוסרו ביום קבלת התורה, אומרת התורה כי המעבר צריך להיות הפוך!

ואכן, ממשיל הזוהר את המעבר הרוחני לאדם חולה שנצטווה על ידי הרופאים לקחת תרופות, לא לאכול מאכלים מסוימים, והוא מתנזר לצורך הבראתו מחיי השגרה. ברם לאחר שהתחיל להבריא הוא יכול אט אט לחזור למאכל בריאים. עיקר החיים הטבעיים והנורמליים הוא לאכול כל מה שירצה, אלא שיש תקופות שבהן אסור לו לאדם לאכול והוא נדרש לבדוק את עצמו – אבל אין זה מצב בריא.

 

זהו ה'חלוק הלבן' של הקיטל של פסח. כל השנה מתלכלך אדם בחטאים ובחיי היום יום, אוכל מה שירצה ובדרכו צובר עבירות, הסתבכויות, אבק ולכלוך, אלא שברגעי מועד עוטה הוא על עצמו חלוק לבן ומשמש כאלו איננו מחביא כתמים ובעיות מתחת לבגדיו. גם ביום הכיפורים אנחנו לובשים בגדי לבן – קיטל – ונדמים למלאכים. אבל מתברר שאי אפשר באמת להיפטר מהחטאים, כמו שאנו מנסים לעשות ביום הכיפורים, 'להתחפש' למלאכים ולחשוב שהעבר כולו מאחורינו. החיים עצמם הם הבגדים השחורים, והחלוק הלבן שעוטה מעליהם איננו אמיתי. הבנת תפקידו של יוה"כ בהקשר זה איננה מענייננו כעת, אבל פסח הוא ודאי תקופה שבה אי אפשר להסתיר את החטאים. לכל היותר יש לבדוק אחריהם ולשרש אותם, ואז לשרוף אותם ולהעבירם מן העולם; אולם פה ושם ודאי נותרנו עם כיסים שחורים ומפוחמים, ואנחנו – שלא רוצים להגיע לליל הסדר מלוכלכים בכתמינו – עוטים עליהם קיטל. זהו החלוק שמסתיר את ה'קפוטה' החדשה, את רצון ההתחדשות, את האביב של ניסן שמעלה ניחוח של חירות ורצון להתחיל את הכל מההתחלה.

יום הכיפורים הוא זמנו של הניקוי המוחלט, אבל פסח הוא זמנם של החיים ה'אמיתיים'. ביוה"כ אנחנו יוצאים עם מעטה סטרילי, עוברים חיטוי, אבל בפסח אנחנו מתחילים טיפול אמיתי ושורשי בעצם החיים, והחיים עצמם מעולם לא היו ולא יהיו חלוק לבן. חג שבועות יבוא ויגלה כי אפילו הקיטל של ליל הסדר היה רק תחפושת, בריחה זמנית מן החמץ – כמו אותו חולה שמתנזר ממאכל ואוכל רק 'מיכלא דאסוותא' (מאכל מרפא), אבל בשבועות הוא מגיע למילואם של החיים הבריאים, ואוכל את הכל – הכל מודים דבעצרת בעינן 'לכם' (פסחים סח) – ההתמודדות עם החטא, עם הכתמים. שלושת ימי הגבלה ילמדו כי למתן תורה ניגשים עם בגד מכובס, אבל לא עם בגד לבן וחדש.

 

זו גם הסיבה שלמרות שהלכה נפסקה כר' יהושע, שסובר שבניסן נברא העולם, בכל זאת אנחנו חיים ומתייחסים גם בתפילה לבריאת העולם כאלו נברא בתשרי (וכבר עמד על כך תוס' בראש השנה כז,א). תשרי הוא חודש של ניקוי כללי והרגשה בראשיתית, והוא מתאים יותר מבחינה חוויתית לשמש כראש שנה. ברם ניסן הוא ההתחלה האמיתית של העולם, ולכן הוא לא מנסה למחוק את הכל, אלא לטפל בו. משום כך בראש השנה נזהרים שלא לאכול אגוזים (ידועים דברי הרמ"א שאגוז בגימטריה חטא) אבל בליל הסדר הכל הפוך – נותנים אגוזים לילדים. הרעיון הוא לא לברוח מן החטא, אלא להתמודד אתו.

 

הצמח צדק, בספרו 'דרך מצוותיך' (בהקדמה למצוות נר חנוכה) שואל מדוע בפורים הדברים לא נעשים היום, אלא הכל בסימן  'מחר' (יינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן; ומחר אעשה כדבר המלך; וכידוע אף המלחמה בפרשת בשלח הייתה בסימן 'מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה') וכך גם בחנוכה: הניצחון במלחמה היה בכ"ד כסלו ונס פך השמן היה למחרתו, בכ"ה (בהערת אגב, הרמב"ם לא סבר כן, אבל זוהי מ"מ דעת הצמח צדק). אבל בפסח הכל תלוי ביום עצמו, וכדברי בעל ההגדה : "יכול מראש חודש? תלמוד לומר ביום ההוא'. אין אפשרות לחכות למחר, הכל 'ביום ההוא'.

נדמה כי יש להרחיב את שאלתו: לכל הרגלים יש 'סרך' מלפניהם. את סוכות מטרימים הימים הנוראים, את שבועות – ספירת העומר; וגם את יום הכיפורים מקדימים עשרת ימי תשובה, ואת ראש השנה מקדים חודש אלול (גם אם אין להקדמה זו זכר במקרא, מ"מ כוונתי לחוויה הרוחנית של כניסה לעיצומו של יום מתוך הכנה, גם אם ההכנה נקבעה בחז"ל). לכולם יש זמן להתכונן והמועדים אינם פוגשים אותנו בלתי מוכנים. ברם ליל הסדר מגיע וזמנו הוא בו ביום (ההכנה בחז"ל מופיעה באמצעות הכלל 'שואלים ודורשים בהלכות הפסח שלושים יום'  וכמו שלמדו שפירושו של דין זה הוא לעניין רב הנשאל בהלכות הפסח, אבל זה רק מבליט את היות החג כ'חג' – חסר הכנה) !

 

לאמור לעיל, יש לומר כי זהו עניינו של פסח. לכל מועד אחר באה הכנה מראש: באמצעותה אנו מנסים להגיע אל עוצמתו של המועד מתוך התכוננות והתבוננות בעניינו. אי אפשר 'לנחות' על ראש השנה בלי להכין את עצמנו במשך חודש אלול. אבל עניינו של יום בפסח איננו משהו מעבר לחיים עצמם, אלא נגיעה בחיי היום יום: עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. הדברים קורים בחטף, פתע פתאום. אין אפשרות להתכוננות והמגע עם ה'לידה' – שהרי פסח הוא לידה (יחזקאל טז) ולידה באה תמיד בחטף. אין לך מה להכין כי הרעיון הוא לא למצוא את הטהרה מחוץ לחיים אלא להתבונן בעצם הלידה, בעיצומם של החיים עצמם. המסר של ההגדה איננו 'בריחה' מן חיי היום יום אל מציאות אידיאלית אלא קריאה פשוטה בהיסטוריה מניין באנו, לאן אנחנו הולכים, ומה כובד האחריות של היות עם ישראל ובניו של הקב"ה מטילים על כתפינו. את זה אפשר לעשות רק ביום ההוא, כשמצה ומרור מונחים לפניך.