"אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (ראש השנה, טז,א).
בפתיחת דבריו נותן ר' אבהו טעם לתקיעה בשופר של איל – זכר לעקדה. ע"פ הזוהר (ח"ג יח ע"א) בראש השנה נעקד יצחק (אף כי יש גם שיטות אחרות) וממילא מובן כי השופר נועד להזכיר את החפץ שהיה התחליף לעקדה. ברם ר' אבהו ממשיך ואומר 'ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני'; השופר אינו רק תזכורת אלא מהווה קיום של עקדה אישית בפועל. הכיצד?
הירושלמי בנזיר (ז,ב) כותב כי מלוא תרווד עפר נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון (וכן בת"י בראשית ב,טו; ב"ר טז,ה; ספרי עקב מא). היה מקום לומר שהעקדה היא החזרת הפיקדון של האדם לקב"ה: אדם נוצר בראש השנה על ידי נטילת עפר ממקום המזבח, והוא מצווה באותו יום להעלות את יצחק – 'צורת האדם' בה"א הידיעה – על גבי המזבח ולהחזירו לעפר. דע מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: אותו 'דין וחשבון' הוא עצם הידיעה כי אדם יסודו מעפר וסופו לעפר והוא חוזר בדיוק לנקודת המוצא שלו, עפר, ביום המוצא שלו, ראש השנה.
אלא שבמקומות מספר משתמשת הגמרא בביטוי אחר. כך למשל בזבחים סב מספרת הגמ' כי כשעלו מבבל ולא ידעו מה מקום המזבח, היה להם סימן: אפרו של יצחק ראו צבור על גבי המזבח. הביטוי הוא 'אפר' ולא 'עפר'; עפר הוא חומר הגלם הראשוני, אך 'אפר' מסמל את הסוף, החורבן, התהליך שהסתיים (ראה תענית טו וברש"י שם; אב"ע בראשית יח,כז). במובן זה אין תהליך העקדה תהליך של החזרה כלפי שמיא, אלא תהליך שהתחיל והסתיים – באפר.
אברהם יוצא אל העקדה ומבטיח לנעריו 'ונשתחווה ונשובה אליכם'. אלא ששתי הפעולות שאותן הבטיח – הן השתחוואה והן שיבה – מעולם לא נתקיימו. בדרך כלל מדברים על דמותו של יצחק, שמעולם לא ישוב מן העקדה: במובן הפסיכולוגי הוא יישאר שם: הכל יעשו בשבילו – אחרים יחתנו אותו, אחרים ירמו אותו (ע"פ הזוהר אגב, גם סיפור הברכות קרה בראש השנה), אך הוא מעולם לא יחזור לפעילות אנושית רגילה. אחרי שינוי התוכנית והאיסור על אברהם להעלות את בנו לא היה פשוט מאשר לחזור אל הנערים כמתבקש, אולם מסתבר שאין כזה דבר לחזור: הפעילות האנושית היא אף פעם לא חסרת משמעות; היא תמיד בעלת כיוון חיובי או שלילי, אבל לא ייתכן לחזור אחורה.
אבל גם הדבר השני שהבטיח אברהם – השתחוואה – לא מתקיים. השתחוואה היינו כמו שחקן תיאטרון הקד אל הקהל: ההצגה הסתיימה, 'כמה טוב שנפגשנו…יחד התרגשנו, כל זה בשבילכם': ההצגה חוזרת אל אותו מקום ממנו באה: הקהל. אלא שהעקדה איננה אדם המבצע קידה כלפי הקב"ה ומחזיר לו את המנדט – גופו. זוהי פעולה חד כיוונית, תהליך שתחילתו בעפר וסופו באפר: משהו נשרף פה, משהו הלך לבלתי חזור. כמו בפיוט הספרדי הנפלא "ועת יקד היקוד בבשרי, קח עמך הנשאר מאפרי, ואמור לשרה זה ליצחק ריח; עוקד והנעקד והמזבח". מן העקדה נשאר ריח של בשר חרוך, וזה לא משנה כלל אם יצחק אכן נעקד או לא.
גם כהן גדול בכניסתו לקדש הקדשים ביום הכיפורים – הוא נכנס ומעלה עשן, אבל לא משתחווה. האחרונים תמהים מדוע, שהרי אין במקדש עבודה ללא השתחוואה (ראה הררי קדם לגרי"ד סולובייצ'יק שתירץ שבקודש הקדשים אין אפשרות לעשות כל פעולה מיותרת, גם לא השתחוואה). ונראה כי עצם הכניסה של אדם למפגש ישיר מול הקב"ה איננה יכולה להיות בעלת מימד של השתחוואה, של קידה וחזרה אחורה: היא תמיד משאירה צלקת, סימן. אפר.
זוהי גם העקדה של תקיעת השופר. לכאורה מדובר בהעברת אוויר מצד לצד, פעולה חסרת תכלית. אין דיבור, אין שום מלאכה. אבל הקב"ה שומע את אותו אוויר שיוצא: שומע תרועת עמו ישראל ברחמים, ולא עוד אלא ששבחו הוא כי הוא 'מאזין תרועה ואין דומה לך'. ישנה הדגשה הלכתית מרובה על פעולות של כוונה בתקיעת שופר (המתעסק למשל לא יצא). ההדגשה היא על עצם הפעולה; לא התוצר הסופי עומד למבחן, אלא הכוונה, האמצעי, הניסיון האנושי 'להרשים' את הקב"ה. זהו לא יום הדין ולא יום ראש השנה וגם לא יום תרועה, אלא בפשטות כשמו כן הוא: יום הזיכרון. הזיכרון הוא הדבר העיקרי שהשופר מייצר: זהו אותו חותם אפר שיש בסופה של כל פעולה אנושית. אנחנו את שלנו עשינו, ניסינו; מעתה, הכל בידי שמיים.
"אשרי העם יודעי תרועה. אמר רבי יאשיה: וכי אין אומות העולם יודעים להריע? כמה קרנות יש להם, כמה חצוצרות יש להם? אלא 'העם יודעי תרועה' אלו ישראל, שהם יודעים ומכירים לרצות את בוראם בתרועה, והוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומתמלא ברחמים על עמו ישראל" (ויקרא רבה כט,ד).
אומות העולם יודעים לתקוע, אבל לא להריע. התרועה, השבר, היכולת להנציח לא את הניצחון והכיבוש אלא דווקא את האדמה החרוכה, הכאב האנושי, הניסיון הפאתטי לקבל את המנדט מהקב"ה ולהצליח.
כתב הרמב"ם (תשובה ג,ד):
אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם.
הרמב"ם לא מגדיר את טעם המצווה של שופר, אבל ברור בדבריו כי שופר הוא בוודאות גמורה לא משהו אחד: אין בו שינה. השינה היא מעשה סתמי: "סתם בן אדם, אוכל שותה נרדם". אבל שופר לעולם לא יהיה חסר פניות, אלא תמיד הקול שעבר מצד לצד ישאיר אפר, חותם של משמעות אנושית.
משך הזרע 