במדבר

בס"ד

 

"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט).

 

כך פותחת התורה בתיאור מעמד הר סיני, אלא שהיא לא מוסיפה להשתמש בביטוי 'מדבר' או 'מדבר סיני' בתארה את מקום הימצאותם של בני ישראל עד לספר במדבר. ולא שלא היו לתורה הזדמנויות – מתן תורה נקרא שוב ושוב ע"ש ההר: ויקרא ה' מן ההר לאמור; השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו; במשוך היובל המה יעלו בהר וכו'.

 

מילותיו האחרונות של ספר ויקרא הן  'אלא המצוות ציווה ה' את משה אל בנ"י בהר סיני' (כך גם נקראת הפרשה הלפני האחרונה של הספר). אלא שהספר הרביעי, הבא, פותח מיד בפסוק שלאחר מכן בתיאור אותו מקום – הפעם בשימוש במלה 'במדבר', במקום 'הר': וידבר ה' אל משה במדבר סיני. ברי כי התורה עוברת מן ה'הר' אל ה'מדבר'.

 

כדי לחדד את ההבדל, נסתכל לרגע בפרשות ה'תאומות' של המקושש ושל המקלל: בשתיהן יש איש חריג העושה עברה גדולה שלא פורש עונשו, בשתיהן הוא נעצר, ובשתיהן הקב"ה מצווה להורגו בסקילה. שתי הפרשות מציגות מקרים שלא ברור אם קשורים בקשר ישיר למיקומן בתורה: שמא היו קודם לכן או לאחר מכן. ואולם, תיאור המיקום של שתי הפרשיות שונה: פרשת המקלל, הנזכרת בפרשת אמור, פותחת ב'ויצא בן אשה ישראלית…ויינצו במחנה…הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה…ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה'; הביטוי החוזר ונשנה מתאר את מקום בנ"י כ'מחנה'.  אבל בפרשת המקושש, בפרשת שלח (=ספר במדבר), התורה כבר כותבת  'ויהיו בנ"י במדבר' – לא 'מחנה' אלא 'מדבר'. רש"י מציין על אתר כי מגיד גנותם של ישראל שלא שמרו שתי שבתות; ואם כן לדבריו מדובר בראשית תקופת המדבר, ולמרות זאת התורה משתמשת בביטוי 'מדבר', אף על פי שבכל הפרשות העוסקות באותם ימים (חציו של ספר שמות וכל ספר ויקרא) למעט הפסוק במתן תורה שבו פתחנו, התורה מקפידה שלא להשתמש בתיאור המקום 'במדבר'. שוב רואים כי המעבר לספר במדבר הוא הגורם לשימוש בביטוי 'מדבר', אף שלעתים הוא מתאר את אותה תקופה המתוארת בספרים שקדמו לו.

 

הוכחה נוספת לדגש שהתורה יוצרת במעבר שבין הספרים נראה בפסוק בפרשת צו: התורה מסיימת את פרשיות הקורבנות ב"זאת התורה לעולה למנחה, ולחטאת ולאשם ולמילואים, ולזבח השלמים; אשר ציווה ה' את משה בהר סיני, ביום צוותו את בנ"י להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני". פעמיים נשנה כאן המיקום – באותו פסוק – פעם בלשון של 'הר סיני', ופעם 'במדבר סיני'!

הרמב"ן ורבינו בחיי שם מבארים כי הביטוי 'הר סיני' אין משמעו רק למעמד מתן תורה, אלא  כל ספר ויקרא, שנאמר באהל מועד, גם הוא נחשב כמי שניתן בהר סיני. לדעתם כפל תיאורי המקום באותו פסוק בא לציין כי לא מדובר כאן במעמד הר סיני (שאותו הייתה התורה מתארת אך ורק כ'הר סיני') וגם לא מדובר בתקופת הליכת עם ישראל במדבר (שאותו הייתה התורה מתארת אך ורק כ'מדבר סיני') אלא בתקופת ביניים, שיש בה משניהם גם יחד: עמ"י כבר לא מתמקד רק במעמד הר סיני אלא בקבלת התורה כולה, ומאידך עוד לא התנתק לגמרי מההר. במלים אחרות, התורה מרחיבה את הביטוי 'הר סיני' ומצמידה לו את הביטוי 'מדבר' כדי לומר שאין הכוונה להר הספציפי, שעליו ניתנה תורה, אלא בכל תקופת ההיצמדות להר. עד סוף ספר ויקרא עם ישראל נמצא תחת ההר במובנו הרחב, הכולל את התורה של אהל מועד ולא רק את המעמד של ו' או ז' בסיוון, ורק עתה בספר במדבר מתחיל דור המדבר האמיתי. התפר שבין הפסוק האחרון של ספר ויקרא לבין תחילת ספר במדבר הוא מעבר בין תקופות, בין תקופת ה'הר' ובין תקופת ה'מדבר'.

ואכן, הרמב"ן טורח להדגיש בהקדמתו לספרנו כי יש דימיון בין ההר של מתן תורה ובין אהל מועד בתקופת המדבר: בשניהם אסור לגעת והנוגע מות יומת; יש הירארכיה של סדר בגישה אל הקודש ובשמירה על סדרי הגישה אל ההר מחד ואל המשכן וכליו מאידך; ולא רק היזהרות מפגיעה בקדושתו אלא גם שמירה אקטיבית של מתן כבוד, אם על ידי 'ויעמוד העם מרחוק' ואם על ידי דיני נשיאת המשכן ודיני שמירת כבודו בחניית בני ישראל. בדבריו מצינו חשיבות על דימוי התקופה החדשה, זו של 'המדבר' אל התקופה הראשונית, תקופת 'ההר'.

 

מה הוא אמנם ההבדל בין הר ובין מדבר?

 

בהר כל אחד ואחד מהעם עומד באופן יחידאי לקבל תורה. כולם, גם אלה שהתרפאו במיוחד בשביל המעמד, עומדים ומקבלים את דבר ה': המפגש הוא בין כל יחיד ויחיד, אבל אין כלל סדרים ציבוריים. כל יחיד מקבל את הציווי והוא מצווה כאדם פרטי. המדרש (שמות רבה ה,ט; פסיקתא חדתא ביהמ"ד חלק ו') דורש באופן זה את הפסוק "וכל העם רואים את הקולות" – 'את הקול לא נאמר אלא את הקולות…כל אחד ואחד לפי כוחו; הזקנים לפי כוחם והבחורים לפי כוחם והקטנים לפי כוחם והיונקים לפי כוחם והנשים לפי כוחן ואף משה לפי כוחו'. זה מה שמאפיין את כל תקופת 'ההר', כולל כל ספר ויקרא: חובות אישיות על כל יחיד. אבל עתה הגיעה שעת הניתוק. העם נספר, מתארגן לשבטיות ול'איש על מחנהו ואיש על דגלו'. אין יותר יחידים, אלא כל אחד הוא חלק מן הציבור; מההר האישי, שבו יש עלייה בודדת, עוברים אל המדבר: מקום של הרבה הרים וגאיות, מקום שבו אין דרך אחת ויש צורך להכיל את כל הציבור כולו. המעבר אל המדבר הוא המעבר מן היחיד אל היחד, מהמצוות האישיות אל מצוות הציבור, ה'קהל', מקרא העדה, הצבא, המפקד.

 

בהפטרה, הנביא הושע מדבר על חזרה אל המדבר כחזרה אל הראשית, "הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר…וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים". המדבר אפוא אינו רק סוף התהליך אלא גם ראשיתו.

ואמנם צריך לאפיין שלוש תקופות בתולדות עם ישראל: בתחילה, כדברי הושע,  יש מדבר. המדרש מתאר את הקב"ה עובר על כל האומות לתת להם תורה; כביכול התורה יכולה להגיע לא רק לעמ"י, ורק אח"כ נבחר עמ"י, משלא הסכימו העמים האחרים לקבל את התורה. בצורה דומה התורה ניתנת במדבר, מקום שאינו קשור לא"י בדווקא (ועיין בדברי ערוה"ש או"ח תצד). האוניברסליות של התורה היא השלב הראשון. לא בכדי כמעט תמיד קודמת פרשת במדבר לחג שבועות, שכן יש צורך לדעת שהתורה ניתנה 'במדבר', ולכל באי עולם ישנה זכות להושיט את היד ולגעת בה. רק אח"כ מגיע שלב שני שבו נבחר עמ"י ונבחרת א"י כמקום שבו מפנימים את התורה ומחברים אותה אלינו באופן אישי. ומשום כך בחרה התורה לפתוח את אירועי מעמד הר סיני ב'מדבר סיני', שבו עמ"י כביכול עומד לפני הבחירה. דווקא משום שעד סוף ספר ויקרא התורה משתמשת ב'הר' בולט התיאור של פתיחת מעמד הר סיני כאלו התורה ניתנה במדבר. הפסוק הפותח את הפרשה איננו מוסר רק תיאור זמן ומקום של האירוע, אלא מגדיר אותו: זהו לא אירוע פרטני לעם ישראל הניתן במקום ספציפי; זוהי תורה הניתנת במדבר, וכך אמורה לומר משהו לכל עם ועם ולכל בן אנוש באשר הוא. היא גם, במובן העקרוני, לא תלויית מקום, אלא יכולה להינתן במדבר, וכל הרוצה יבוא וייטול.

אז יבוא השלב שבו כל יחיד יקבל את התורה באופן אישי, והיא תהפוך למצומצמת יותר  ובעלת הוראות פרטניות לעם ישראל עצמו. עוד זמן רב יישאר העם סביב ההר ושם יתאים את עצמו לתורה ויהפוך אותה לפרטנית אליו. ספר במדבר מביא אותנו אל השלב השלישי, דור המדבר, שהוא עיצוב התורה לא רק ליחידים שבבני ישראל, אלא לעם כולו. הם ייספרו וישתייכו כל אחד לפי מעלתו ודרגתו בהתאם למיקומם בסולם החברתי של עם ישראל, והעם כולו יקבל את התורה כעם ולא כיחידים.

ואולם בסופו של דבר, הושע עורג בפרק ב' 'והיה מספר בנ"י כחול הים אשר לא ימד ולא ייספר"; בעוד כל הספר עוסק במספרים, העתיד הוא שלא ייספרו! שכן לאחר השלב שבו נבחר עם ישראל וקיבל תורה אישית – הן לכל יחיד והן לעם כולו כקולקטיב – הסוף הוא חזרה אל הבראשיתיות של המדבר, מקום שבו אין ספירה, מקום שבו עמ"י פורץ החוצה ומאיר לגויים, וכדברי ישעיהו בפרק ב' "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות…והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית ה' ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'. דבר ה' בוקע את מחיצות ירושלים, את א"י וגם את א"י, והעולם חוזר למצב שבו התורה מדברת לכולם, ללא מספרים ולא שייכות אישית או חברתית.

 

[פורסם במקור ראשון, מוסף שבת, כ"ג אייר תשע"א, 27.5.11]